אוגי דמיון חופשי

12 12/2006		דמיון חופשי
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, טכניון

זה כבר שבוע שישי של הסמסטר והוא נראה לי קל מדי. אחרי הטירוף של הסמסטר שעבר, שכלל מרדף אין סופי אחרי האינטגרלים בחדו"א, החבורות באלגברה והקודים שלא רוצים להתקמפל כמו שצריך גם בשלוש לפנות בוקר בחווה, בסמסטר הזה הכל זורם לי בשקט, וזה מתחיל לרעוש לי. אני רואה מסביבי אנשים שעובדים עד לשעות הקטנות של הלילה (שותף אחד חוזר מהחווה באחת בלילה, השני יושב בחדר שלו עד שתיים בלילה לפחות) ואני בשקט שלי, עם שיעורים מוכנים לשבוע הקרוב יכול לעשות ביקור שבועי בבריכה, ביקור שבועי בחדר כושר (בכל זאת, קיים קושי להכניס את הדברים האלו יותר), יש לי מספיק זמן לגלוש באינטרנט בחדר או סתם לעשות כל מיני דברים שלא קשורים ממש ללימודים. יש לי 6 קורסים בסמסטר הזה, שניים מתוכם נטולי עבודות להגשה (רק בחינה סופית), על קורס אחר אני חוזר ועבודות הבית בו הם ברמה של סמסטר ראשון (וגם אז הם היו לי קלילות) ואת שלושת האחרים אני עושה עם כל השאר. גם בקורסים האלו, ההגשות הקרובות שלי לדברים שעדיין לא הגשתי ועוד לא גמורים הם לעוד יותר משבועיים אחרי שהספקתי לשבת לפעמים עם אנשים ולפעמים לבד, ולסיים הכל, אפילו ברמה של להקליד הכל במחשב ולהדפיס (או להמיר את הקובץ ולהגיש אלקטרונית). נכון שיש לי גם קצת רפרנסים שפה ושם עוזרים לעניים, אבל עדיין אין לי את כל השיעורים וגם עם מה שאני באמת צריך לשבת ולפתור (ויש לא מעט), אני מסתדר. אני לא רוצה להגיע לפברואר, לתקופת המבחנים, ואז לחטוף את הסנוקרת בפרצוף. לשם שינוי, הפעם יש לי מטרה מוצהרת ורצון לשפר את הממוצע שלי באופן דרסטי, ואם זה ימשיך ככה, זה עוד יכול להיות טוב, אבל לכו תדעו. בינתיים מציצים להם מעבר לפינה בחני האמצע ולשם שינוי הם לא חדו"א ואלגברה כמו בשני הסמסטרים הקודמים. הבעיה היחידה הפעם היא הימים שלהם: שישי בבוקר וחמישי בערב (שבוע אחר כך), מה שככל הנראה יכריח אותי להישאר כאן לפחות שבת אחת, אם לא שתיים, אבל גם את זה נשרוד.

בלי קשר ללימודים, הגוף שלי שוב החליט לעשות לי את המוות. הפעם זה רק נזלת, אבל היא השתלטה על כל פינה חלולה שיש בראש (וכנראה יש הרבה, אחרת לא הייתי מרגיש סתום כל כך). בחלק מהימים האחרונים זה כבר גרם לי לחולשות בכל מיני מקומות בגוף, ולהרגשה של עוד שנייה אני מתפרק פיזית. גם ככה קשה לנשום עם נחיר אחד בלבד. מה שכן, בדיקה קטנה שעשיתי היום גילתה שדווקא אין בעיה לנשום דרך האף מתחת למים, אפילו אם המים מלאים בכלור (ברובם...). כמובן שהאף לא נשאר פתוח להרבה זמן. עכשיו רק צריך לזכור להביא מהבית איזה תרסיס אף בשביל שאני אוכל לנשום כמו בן אדם נורמלי בשבועות שאני הולך להישאר כאן (רציתי לכתוב לסגור, אבל זה יישמע כל כך צבאי).

החלטתי להיות פשוט אני, לפחות בכל מה שקשור להתנהגות שלי עכשיו כלפיה. אני לא חושב שאני צריך לשנות משהו בהתנהגות שלי למרות כל מה שהיה. זה פשוט לא אני. היה מה שהיה ואני לא יכול לעשות עם זה כלום, אבל אני לא יכול להתנות את הדברים שאני עושה בדברים האחרים, כי הם פשוט צריכים לבוא מהמקום שלי. זה יכול להתפרש אצל אחרים בכל צורה שהיא, אבל בסופו של דבר זה לא משנה לי. אני רוצה להיות אני, וזה מה שאני צריך להראות לכל העולם, ובסופו של דבר, אני לא זה שמפסיד כאן.

רציתי לכתוב כאן כבר לא מעט זמן על העובדה שסימפוני סגרה את הבלוג שלה. ידעתי על זה עוד לפני שזה קרה (למעשה, היו מחשבות לפני קרוב לשנה וחצי בעניין), ואפילו היו ניסיונות קטנים שלא הצליחו, לשכנע לא לעשות את זה. אבל מה לעשות, איתה אי אפשר להתווכח. רציתי להגיד כמה מילות פרידה מהבלוגרית (אבל לא מהאדם) שכנראה הגיעה הכי קרוב אליי שמישהו הצליח, שהצליחה לעקוף כמעט את כל המחיצות ולהתגלות כחברה אמיתית, מעבר למילים שמרצדות להן עד המסך. אם יש דבר אחד טוב שיצא לי באופן אישי מהבלוג הזה, שיחגוג 4 שנים בתחילת מרץ, זה היא, ומספיק שפכתי כאן ובאוזניה (ועיניה) מילים על כך. זו פרידה מהבלוגרית שהולכת, אבל האדם שמאחורה יישאר לעוד הרבה זמן (ואין עיתוי טוב יותר מלכתוב את זה ביום ההולדת שלה).

זה נראה קצת מוזר לראות פתאום דברים מהצד השני, אחרי שכבר התרגלתי (אם אפשר להתרגל לזה) להיות בצד אחד. זה נותן סוג של פרספקטיבה אחרת, אבל גם תחושה מאוד לא נעימה. אחר כך אני כבר לא ממש סגור על מה אני מבין מכל העניין ומה אני בעצם רוצה. אולי, בסופו של דבר, זה רק בראש שלי. כרגיל.

21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של בורגנית ב-14/12/2006 14:20
לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא