מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

18 6/2005		ושוב לפני סיום...
		תגיות: רבוטה

זהו. ביום שלישי האחרון לקחתי את עצמי לחברת כוח אדם, לקחתי משכורת והודעתי על עזיבה. מאותו רגע, לפי החוזה (והחוק) החלו להיספר שבועיים עד שזה יהיה בפועל, ואני אהיה חופשי. למחרת נכנסתי למשרד של מנהל המסעדה ואמרתי לו את אותו הדבר. הוא היה מופתע, אבל ידע שזה יגיע מתישהו. היו לי מספיק תירוצים בשביל לחפף אותו ולהוציא ממנו חיוכים, למרות הבשורה הקשה מבחינתו. 8 חודשי עבודה הולכים להיגמר להם בשבוע הבא.

ואם לסיים, אז לסיים בגדול. ככה החליטו. יום חמישי הייתה מתוכננת לי הדרכת יין שבה היינו אמורים לטעון כמות כזאת של יין שתגרום לנו להתנדנד. בהתחלה תכננו לי משמרת אחרי ההדרכה, ואז הפכו את הסדר. רק שבשביל שתהיה לי משמרת מלאה, החליטו להביא אותי משעה 5. לא קל לקום בשעה 3 וחצי בבוקר ולהתארגן כמו שאני כל בוקר. ירדתי למטה ב-4 ורבע לחכות למונית (אוטובוס ראשון יוצא רק אחרי שעה מסוף ראשון). חתול לא עבר ברחוב בשעה הזאת, בקושי מכוניות חוץ אולי מהמחלק עיתונים של הארץ שהקדים טיפה. המונית הביאה אותי למלון קצת לפני 5, ואני ביחד עם עוד מלצרית התחלנו לפתוח את המסעדה. זה אומר להוציא את כל הסכו"ם מהארונות שבהם אנחנו מחביאים אותם, אותו כנ"ל לסוכר ולמלח-פלפל, למלא את כל החלביות שעל השולחנות בחלב (שבדרך כלל נשאר שם כמעט 5 שעות...), למלא מיצים וחלב במזנון ולחכות שהטבחים יגיעו עם האוכל למזנון ואז לפתוח את הניילונים. אחר כך התחילה ארוחת הבוקר שהתגלתה כסיוט לא קטן, עם מספר לא מבוטל של אנשים שבאים בגלים גלים ומחריבים כל חלקה טובה בדרך. ארוחת הצהריים של אותו יום תוכננה להתבצע אך ורק בבריכה. לצורך זה הביאו אנשים לבצע שם את ההקמות ואנחנו יצאנו החוצה לעבודה. בעודי חושב איך אני מתחמק לי מהארוחה הזאת התבשרתי שאין הדרכה ונגזר עליי להתרוצץ בשמש עם האוכל. אחרי תחינות נשארתי עד חמש, למרות מבטי תמיהה מוזרים (וקצת כועסים) של חלק מהאנשים על למה נשארתי.

גם יום שישי לא היה מלבב במיוחד. כבר הבנו שעונת האירועים בצהרי שישי חזרה, אבל לצרף לזה עוד ארוחת בוקר מעצבנת, זה כבר יותר מדי. הפעם לא היה ציוד מוכן לצהריים והעבודה הייתה צריכה להיעשות במינימום זמן. למזלי, החליטו לצרף אותי לברמנית של המחלקה ולתת לשנינו לעבוד בבר בזמן קבלת הפנים, ואחרי לפרק אותו ואת איזור קבלת הפנים ולא להיכנס לפינויים בארוחה עצמה. למדתי להכין כמה קוקטיילים (אל תשאלו אותי איך מכינים סאן פרנסיסקו, אני כבר לא זוכר) ואפילו לטעום אחד, תוצרת הברמנית (שילוב של וודקה, רום, טקילה, ג'ין, קולה ופלח לימון, והיא טענה שחסר בו מי סוכר), ולחטוף כאב ראש לכמה דקות.

בשביל להשלים את התמונה, גם היום, שבת, לא היה קל במיוחד. זה התחיל בעובדה שלא הגיע מספיק צוות בהתחלה להתמודד עם הלחץ שנחת במפתיע בשעה 8, וכשהגיע הצוות הוא נכנס לשוק מהבלגן. אחת שנראית כאילו היא מסוחררת לגמרי התנדבה להיות מאחרת, יחד איתה הגיעה מלצרית אחרת בשם נרגיזה (לא צוחק! ככה קוראים לה) שכל פעם שהיא הסתכלה עליי קיבלתי שוק והתחלחלתי לגמרי. מצד שני, הגיעה עוד אחת בשם דיאנה שנראית כאילו היא יכולה להכניס עם היופי שלה את כולן לכיס הקטן. הוציאה לכל הבנים את העיניים, אבל אין מה לדבר בנושא. עם כל זה היינו צריכים להסתדר עם מתקפה של אורחים לכל אורך ארוחת הבוקר. זה הגיע למצב שפשוט לא היה מקום שאפשר להושיב בו אנשים. הרים של לכלוך על שולחנות שאנשים קמו מהם, ומלצרים שלא מפנים כמעט כלום. רצתי כמו מטורף עד שנגמר לי האוויר כמעט לגמרי. פשוט הייתי חייב לצאת החוצה לכמה רגעים, לשבת על כיסא עם כוס מים ולשאול את עצמי בשביל מה אני צריך את זה. אחרי שהתעשתי, חזרתי פנימה, ערכנו לצהריים שבהם מכרתי לאורחים יין ומשקאות קלים (המלון הרוויח בזכותי לא מעט כסף, גובה בשביל כוס מנגו 3 וחצי דולר ומשלם לי מינימום...) ואחר כך בשקט התפזרנו הביתה, לנוח לקראת מה שמצפה מחר. עדיף שלא תדעו מה...

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-19/6/2005 20:05

 

13 6/2005		חצי חודש...
		תגיות: רבוטה

כל הבלגן בחיים שלי, בין אם אוניברסיטה ובין אם בגללה, קצת השכיחו ממני את המקום הזה. זה לא שאני לא רוצה לכתוב, פשוט החשק נעלם לו כשאני מתיישב ליד המחשב ורוצה לכתוב. בשאר הזמן אין ממש כוח לשום דבר חוץ מלהיפגש עם הכרית. אז היום אני מנצל את החופש שקיבלתי היום לכבוד החג, והנה סיכום של כל מה שקרה מתחילת החודש.

ביום ראשון (29 למאי, רחוק...) היה לנו כנס של מהנדסי מכונות מהאוניברסיטאות השונות בארץ, כולל זאת שהתקבלתי אליה. דווקא ציפיתי מאנשי אקדמיה להיות קצת יותר מתורבתים ופחות "ישראלים" בהתנהגות, אבל כנראה זה מושרש בגנים. זה כמובן מתבטא בבלגן שהשאירו על השולחנות, בכניסה המוקדמת למרות שסגור והשיא כמובן בהתנפלות על הקפה (הדי תפל). מילא להתנפל על הקפה, אבל למצוא את המחבוא של הכוסות החלביות ולהשתמש בהן למרות שהכוסות הבשריות עוד לא נגמרו, זה עוד לא ראיתי. כמובן שגם שם נשארה אדמה חרוכה לגמרי. עוד לא הזכרתי כמובן את הרביעייה שנשארה ונשארה ונשארה גם אחרי שכולם הלכו להם ואנחנו התחלנו לערוך לבוקר. הם קמו להם וחזרו לחדרי ההרצאות שלהם משהו כמו שעה אחרי שכולם נעלמו להם.

למחרת היה אמור להתקיים סוף כל סוף המפגש השני של סדנת היין. משום מה, החליטו לשלוח אותי לסדנה הזאת, כנראה בגלל שאמרתי פעם שאני רוצה לדעת מה אנחנו מוכרים. מיותר לציין שבשבעת החודשים האחרונים לא מכרתי ולו בקבוק יין אחד, וגם אם הייתי אמור להישאר לא הייתי מוכר כאלו. אבל הדרכה זה הדרכה, והכי טוב שמקבלים עליה כסף, ומתוכנן טיול (על חשבון היקב שיארח אותנו) בסוף החודש. הפעם למדנו איך בעצם מכינים את היין על כל שלבי ההכנה שלו, נתנו טעימה קטנה ביין אדום יבש בשביל להרגיש את היובש שלו וקיבלנו הבטחה שבמפגש הבא (האחרון) אנחנו הולכים לשתות כמות כזאת שתגרום לנו להתנדנד אחר כך. אכן מבטיח.

אחרי הסדנה התחילה המשמרת. תוכננה ארוחה למועדון סיגרים שמתכנס אצלנו פעם בחודש. לכבודם סוגרים את מסעדת הגורמה של המלון ומכינים להם ארוחה כיד המלך. בעצם, אני לא בטוח שמלכים מקבלים את מה שהם קיבלו. מה שבטוח, מאוד לא נעים לגשת למזוג למישהו יין ולחטוף עשן סמיך של סיגרים ישר לתוך הפרצוף, עד שכמעט ירדו לי דמעות מהעיניים והכוס שלהם היה מקבלת מנה של חיידקים ישירות מהגרון שלי. הם אכלו ארוחה של 4 מנות (ראשונה, ביניים, עיקרית ואחרונה), וזה נחשב לסביר, אחרי שבפעם הקודמת ערכו להם ל-6 מנות. חבל שאין לי דרך להראות לכם איך נראות המנות (אחד האחראים צילם תמונה בסלולרי שלו והבטיח לשלוח לי, רק שהוא עוד לא עשה את זה...), אבל מדובר בשיא הפלצנות לשמה. לא רק במה שהגישו (כמו מח עצם עם כפית...) אלא גם בסידור ובצלחות (כל אחת בצורה הנדסית אחרת). כל זה כאמור עם עשן סיגרים מסביב ותחושה של עוד שנייה אני מקיא מרוב העשן.

למזלי, למחרת היה לי יום חופש וניצלתי אותו בשביל לקפוץ לחברת הכוח אדם ולקחת את הטפסים של העבודה המועדפת. אף אחד כמובן לא היה יוכל להתקשר אליי ולהודיע לי שהם מוכנים, חוץ ממלצרית מהעבודה שהלכה לקחת את שלה ובדקה בשבילי. אחרי שהסתובבתי כמעט חצי שעה בסמטאות שמסביב, מצאתי איזה חניון ב-7 שקלים לשעה ורצתי לקחת את הטפסים. הייתי כבר מוכן לרוץ לביטוח לאומי בשביל להגיש את הטפסים, אבל אז נזכרתי שצריך גם תלושי משכורת. טסתי הביתה בשביל להתחיל לחפש אותם, אבל עד שמצאתי את כל השישה, הגיעה שעת הסגירה והייתי צריך לחכות שבוע, עד ליום חופש הבא שפנוי לי.

ביום למחרת נשלחתי שוב למסעדת הגורמה במקום לארוחת הבוקר הרגילה. האירוע הפעם היה מסיבת עיתונאים לכבוד השקת "בנק הדם הטבורי". אל תשאלו אותי מה זה. גם אם הייתי ממש מקשיב להרצאה שנתנו שם לא הייתי מבין. מה שכן הייתי צריך להקשיב, זה לדרישות המטורפות של המארגנת, שכל שלוש דקות החליטה לשנות משהו. בין אם להזיז את השולחנות מפה לשם, לערוך הכל מחדש, להביא עוד מים, להביא עוד פרחים, לעמוד פה ולעמוד שם וגם היה מאוד רצוי לא לנשום. הם נזכרו לסיים את הברברת מאוחר מדי והיינו צריכים להתאמץ במיוחד להחזיר את המסעדה למצב הרצוי לארוחת הצהריים (שבסוף לא התקיימה שם).

סוף השבוע עבר ללא אירועים מיוחדים. העבירו אותי במהלך כמעט שקט ממשמרת בוקר לערב ביום שישי ושינו לי את התוכניות, אבל גם עם זה הסתדרתי.

השבוע התחיל עם כנס ענק של 1300 איש ביום שני (שבוע שעבר, על יום ראשון שהיה יום הכנות אני מדלג, מי שיודע – יודע). מהבוקר ועד שהכנס נגמר ביליתי בחוץ, על שפת הבריכה. זה התחיל עם הקמה של המזנונים בחוץ ביחד עם המלצר הערבי שלנו, והמשיך בטיפול ספציפי באחד מהם בזמן ארוחת הצהריים. כשהחולירות חזרו להרצאות שלהם למטה, אנחנו המלצרים התיישבנו בשולחנות האלה ואכלנו מהשאריות. כמובן שאדיר (מנהל המסעדה והבוס שלי) היה מאוד מרוצה מעצמו אחרי זה ("הייתי יכול לתת לכם לאכול למטה, אבל חשבתי שככה יהיה יותר טוב").

למחרת כבר לקחתי את עצמי לביטוח הלאומי. למזלי לא היה הרבה תור (מלבד כמה רוסים שנזכרו מאוחר מדי לגשת לדלפק ועשו קצת צעקות) וניגשתי לפקידה עם כל הניירת. הסתבר לי שלא צריך ממש את תלושי המשכורת, רק את תעודת השחרור. בשקט קיללתי את הפקידה בלב והמשכתי לשאר עיסוקיי באותו היום (חדר כושר).

היומיים שאחר כך עברו בכנסים גדולים ומשמרות שהתחילו בצהריים ונגמרו כשהשמש כבר מזמן שקעה מעבר לכביש. מהמשמרות האלו שאני לא ממש מבין למה אני עושה אותן, כי אני לא ממש יכול לעשות שום דבר לפני וכשהן נגמרות אני טס למיטה. חוץ מזה, הלו"ז של האוטובוס הביתה נהייה מוזר ומרווח מדי, וככה גם הנוסעים. באחד המקרים הנהג גילה שחסמו לו את היציאה מהאיילון לתוך בת ים ופשוט המשיך לכיוון בית הקברות והמשך המסלול. בשלב הזה התעוררו הנוסעים הבת ימים ודרשו ממנו לסובב את האוטובוס חזרה. הוא התחיל לעשות את המסלול ההפוך לכיוון תל אביב, אבל גם זה היה יותר מדי בשבילם והם ירדו מהאוטובוס. עכשיו הנהג היה צריך למצוא מקום להסתובב וזה לא כל כך פשוט לסובב אוטובוס של דן בסמטאות של בת ים. אחרי יותר משעה נסיעה זכיתי להגיע למקלחת שכל כך חיכיתי לה...

ביום שישי האחרון חזרו האירועים לארוחת הצהריים. הפעם זו הייתה בריתה, וגם כאן, כמו בשבוע שלפני כן, בעלת האירוע החליטה לעשות לה טרור. היו לנו שני סוגים של מפות שפרשנו על השולחנות: אחת חלקה ואחת עם פרחים (שתיהן בצהוב). למראית עין, שתיהן נראות כמעט אותו הדבר, אבל היא דרשה שנחליף הכל למפות עם הפרחים. כל זה כמובן, אחרי שערכנו את כל השולחנות עם כל הדברים. אחר כך היא דרשה שנוציא יותר אוכל לקבלת פנים (חטיפי בשר ודגים) ודאגה להניק את התינוקת שלה באמצע המסעדה עם כל האביזרים שלה בחוץ (ואחד המלצרים עשה לעצמו פדיחה בגלל זה). על האורחים אין הרבה מה להוסיף. אחרי שהתרגלתי פעם לאורחים כמו עדי אשכנזי ורוני סופרסטאר שהיו באירועים האלה לפני חודשים (כשהם עוד היו), הכיעור של האנשים שבאו (כולל ההתנהגות) היה כבר יותר מדי בשבילי. בואו נגיד שהם לוקחים את תחרות מלכת היופי ההפוכה (כלומר מהסוף). כשזה נגמר, עוד רצו שאני אשאר אבל האוטובוס האחרון חימם את המנוע ואני הלכתי הביתה.

מחר אני לוקח את עצמי לחברת הכוח אדם, לוקח את המשכורת של החודש שעבר ואומר שלום. נגמר לי. סוחב עד סוף החודש ויוצא לחופשי. הפוסטים הבאים בנושא העבודה יהיו פוסטים של סיכום, של הכרת כל הנפשות הפועלות. אולי חוץ מאחת...

 

 

שמור   בטל

11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של stoic ב-16/6/2005 00:59

 

3 5/2005		סוף חג
		תגיות: רבוטה

יש ימים כאלה לפעמים. ימים שבהם אין כבר כוח לשום דבר, שפשוט בא לזרוק הכל וללכת הביתה, שכל כך נמאס מהעבודה הזאת שפשוט אין עוד רצון להמשיך.

ואז הולכים לישון אחרי שאותה משמרת ערב נגמרת, וקמים בבוקר לעוד יום עבודה בלי הרבה רצון ומגיעים לעבודה. ואז הכל משתנה.

כל מה שצריך זה חיוך של ילדה קטנה שקיבלה ממני בקבוק מלא שוקו, בחורה אחת שמחה ושעתיים ביחד איתה על שפת הים. אז מה אם קצת נשרף העור...

פסח נגמר לו ולאט לאט חוזרים לסדר היום הרגיל. החג נגמר אבל עוד מהדהד ברקע. זה הכי מתבטא בסימן אדום שהולך להתנחל על הזרת שלי הרבה מאוד זמן. ביום חמישי ניגשתי להחליף אוכל במזנון שנמצא מעל מים רותחים בשביל לשמור על החום. מישהו דאג לכוון את החום למקסימום ואיך שניסיתי להוציא את הפיילה חטפתי כמות לא מבוטלת של אדים חמים לפנים והאצבעות רתחו לי. שאר המשמרת עברה במריחת אלו-ורה על האצבעות האדומות, וכשזה הפסיק לעבוד פשוט דחפתי את היד לאמבטיית קרח מאולתרת שהכנתי, רק בשביל להרגיע את הכאב. במהלך סוף השבוע התנפחה שלפוחית נחמדה על הזרת (אתמול היא התפוצצה) ועדיין די אדום. מאז, אני מפחד להחליף שם אוכל ושולח את הטבחים לעשות את זה בעצמם.

משמרות סוף השבוע עמדו בסימן 107, נהג המונית שהביא אותי למלון. בכזה אדם אידיוט לא נתקלתי כבר הרבה זמן. כשהנהגים מבצעים איסוף למלון הם מקבלים רשימה של שמות וכתובות ויוצאים לדרך. בשישי בערב הוא היה צריך להגיע לרחוב תנין בבת ים, אבל משום מה החליט לנסוע דווקא לרחוב דנין. אם הם היו קרובים זה לזה אז מילא, אבל אחד נמצא ליד האיילון והשני ליד הים. במזל הגענו בזמן. בשבת כבר לא היה כזה מזל. הוא אסף אותי 10 דקות לפני שהייתי אמור להגיע למלון בגלל שהוא שוב טעה בדרך. מסתבר שבראשון יש שני רחובות שנקראים ידלין, על שם שני אנשים שונים (ברור שהופיע שם הרחוב המלא בדף הכתובות). הוא כמובן בחר לנסוע לכתובת הלא נכונה שנמצאת בצד אחר של העיר ולהתברבר בעיר חצי שעה. רק שתבינו, אם אנחנו לא מופיעים למונית קונסים אותנו ב-40 שקלים, ואם אנחנו מאחרים בגלל המונית כועסים עלינו. מלכוד...

עכשיו מביטים הלאה. מחר ומחרתיים אני חוזר לעבוד בערב בגלל יום השואה, בתקווה לחזור לעבוד רק בבוקר בשבוע הבא. בשבוע הבא מובטח לנו סוף כל סוף הערב גיבוש שהיה אמור להיות לפני פסח (ברביקיו בבריכה של המלון...), ממש אירוע להתכונן בו טוב לעזיבה. והיא? אני אזכה לראות את פניה (והחיוך שלה) רק ביום שישי. עד אז, יש זיכרונות (וקצת עור שרוף).

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-4/5/2005 00:51