7/2005
אין שום סיבה
האמת שאני לא חושבת על זה הרבה. העולם האמיתי שלי מלא, ואתה נמצא אצלי בעולם מקביל, חסר ממשות. אבל כשאני כן חושבת על זה אני אומרת לעצמי "מה הביג דיל?", וגם "אל תעשי מזה עניין". ואפילו "פשוט תשכחי מזה, אין לזה משמעות". ובעיקר מילה אחת שהולמת בי שוב ושוב: "זכותו".
זכותך כי אתה לא חייב לי כלום.
זכותך להחליט מה אתה רוצה שאדע ומה לא.
זכותך לצייר מעגלים שאליהם אסור לי להיכנס.
זכותך להסתיר מה שאתה רוצה וכמה זמן שאתה רואה לנכון.
זכותך לעשות מה שבא לך. גם אם זה אומר להביא לי את זה מהצד, בדרך אגב.
זכותך, ולי לעומת זאת אין שום זכות לכעוס גם אם אתה שומר בכובע עוד כמה שפנים אחרים, שנתיים או יותר. אני יודעת שזכותך.
זכותך להרגיש לא מספיק פתוח. לשמור על המקומות הפרטיים שלך.
זכותך לספר לאנשים אחרים שתופסים, בניגוד אליי, מקום לא-וירטואלי בחייך.
זכותך גם לא להבין למה זה הכאיב לי ולחשוב שזה היה אמור רק "להציק לי קלות".
זכותך כי ככה זה אצלנו, מספרים רק מה שרוצים, וזה כל הכיף.
וכששאלת אם אני אסלח לך מתישהו אמרתי שכן, בלי להסס. כבר סלחתי בעצם. אבל העניין פה הוא בכלל לא הסליחה. זכותך, הרי, אז על מה יש לי לסלוח?
זכותך. זכותו. זכותו. זכותו. זכותו.
והזכות הזאת הולמת בי. היא מבקעת בי סדק.
אני רוצה להתעניין אצלך 'מה היה עם' ו'איך היה כש-' ופתאום כואבות לי הצלעות ואני כבר לא רוצה לשאול כלום, כי מה הטעם.
ולמרות כל אוצר המילים הענק שלי, לא הצלחתי למצוא מילה אחת שתבודד את הרגש הזה ותקרא לו בשם.
כנראה ככה מרגישים כשהאמון נסדק, אבל אין שום סיבה אמיתית לכעוס. נכון שאין לי סיבה?
אנחנו לא נדבר על זה יותר, אבל את הזכות שלי רציתי לנצל דווקא כדי לספר.
