12/2005
כמו הגשם
שתי תחנות לפני שאני צריכה לרדת מתחילות הטיפות לנקד את החלון צפוף צפוף. כשאני נפלטת מהחום היחסי שבתוך האוטובוס הן כבר הפכו לגשם של ממש.
אני מכופפת את הראש, ממהרת את צעדיי, ומצטערת שלא נעניתי להבזק המחשבה שהפציר בי לקחת מטריה ליתר ביטחון.
וככה, תוך כדי הליכה מהירה וחיפוש מקומות מסתור שיאפשרו לי ללכת כמה שיותר מהר בכמה שפחות רטוב, אני מנסה לזהות את הנקודה שבה הפכתי מהולכת-בלי-מטריה-אבל-עם-שיר-בלב להולכת-בלי-מטריה-ומסננת-לעזאזל-שלוש-פעמים-בשניה.
ואולי זה עוד יעבור לי, ויבוא שוב, ויעבור. בדיוק כמו הגשם.
<ולא, זה לא כפשוטו. החיים הם כמו הגשם.>