2/2003
הצד העצוב
במוצהר, בכוונה תחילה ובלי מסכות מעצמי, כאן יהיה ביטוי לצד העצוב שבי.
הצד ששומר את כל הזכרונות הטובים, והופך אותם להיות טריגרים לדמעות.
הצד שמסתכל על כל הטוב והיפה, ומוצא בהם רק את הנקודות המתסכלות.
הצד שלא מסכים להתעלם כשרע ועצוב, והוא צועק בקול גדול ובלי לעשות חשבון: כן, רע לי. עצוב לי. כואב לי.
וזה אנושי כל כך. וזה עצוב כל כך.
יעלי זאת חברה של הנשמה. חברה אמיתית בגודל טבעי, שרק כשהיתה מסתכלת עליי מיד הייתה יודעת אם משהו לא בסדר. "את אומנית ההסתרות, אבל אני פוגשת אותך גם מאחורי הקלעים", תמיד אמרה. כשעוד היה לנו מספיק זמן להיות חברות באמת.
רק בגללה אני מרגישה מחוברת לשם הזה, רק בגללה אימצתי את הכינוי הזה כאן.
נכון, אולי מן הראוי היה לשרבט הכל על 28 שורות כחולות של מחברת ולדחוף עמוק אל המגירה, אבל ישראבלוג נראה לי נוח כל כך, שחבל לא לנצל אותו. בכל מקרה, אם מישהו נכנס לקרוא כאן - אני יודעת שאנשים עצובים מספיק בשביל להיכנס כל פעם לצד העצוב של האחר. מכיוון שבכל זאת בחרתי לכתוב כאן בעיקר על הצד הזה, אני לוקחת על עצמי את כל האחריות להחלטה הזאת.
לא מצפה לריטינג גבוה או למספר תגובות מרשים, ואם זה כבד מידיי למישהו - אני הראשונה שאבין אותו.
