7/2004
יום הולדת.
נראה שבאמת התבגרתי בשנה האחרונה.
ימי הולדת תמיד היו אצלי "משהו". מין יום כזה שלכולם הוא יום חול רגיל, ורק למישהו אחד בסביבה זה יום חג ממש. אהבתי כשזכרו, שמחתי כשהביאו, התרגשתי כשאיחלו וכתבו, התאכזבתי וכעסתי כששכחו.
ואף פעם לא הזכרתי קודם. רציתי לראות אם זוכרים לבד.
סוג של אופי פולני מקולל.
השנה לא. השנה כשדיברתי עם אנשים שברור לי שהם לא זכרו, אמרתי להם: "יש לי יום הולדת היום. זה בדיוק הזמן לאחל לי מזל טוב", רק בשביל שאני אקבל את האיחולים, והם יחסכו את כאב הלב של לשכוח יום הולדת של מישהו אהוב או חשוב.
וזה הרבה יותר טוב ככה.
בבוקר היתה רוח טובה וראיתי שלושה שלדגים מקסימים על הדשא מול הבית. שלושה שלדגים במקום שהוא לא קרוב לחוף ים וגם לא לבריכה, סתם כך שלושה תכולי-כיפה מחפשים דגים בין גבעולי הדשא. שלוש דקות אחר כך נעמד לידי דוכיפת, וזקף לכבודי כתר מהודר.
יום הולדת או לא יום הולדת?
ואני הכי אוהבת את הדרורים.
ציפורים קטנטנות, עממיות, שובבות, מלאות שמחה וחיוּת. קופצות ומנתרות ומשחקות משחקים בשמים זו עם זו. לעולם לא הייתי רוצה להיות ציפור דרור, אבל תמיד ארצה מנה גדושה מהתכונות הכל כך חשובות האלה.
המשפחה חגגה לי הפתעה במסעדה, וזה הזכיר לי כמה אני אוהבת אותם. החברות שולחות הודעות SMS ומתקשרות ושולחות song4u ועם אחת אני אמורה לצאת הערב למסעדה. גם זה מזכיר לי כמה אני בעצם בת מזל.
ופתאום גם הוא נזכר בי ופנה אליי באיסיקיו, למרות שזה היה באופן מקרי לחלוטין ובלי קשר ליום ההולדת. הוא לא זכר שיש לי יום הולדת, רק רצה שוב לבקש סליחה ולהגיד שהוא לא שוכח אותי, ושאם יצא לו להיות לבד וגם אני אהיה מחוברת הוא יסביר לי מה קורה, ולמה הכל כל כך מסובך, ולמה המצב לא טוב אצלו עכשיו.
ואני הייתי רגועה ומתעניינת, אבל לא נלהבת. בדיוק כמו שצריך.
זה היה במקום, הפניה שלו אליי.
בכלל, יום הולדת זה תמיד בַּמקום.
