8/2004
כשרע
קוראים לזה דיכאון? אולי. אני לא זוכרת את עצמי בעומק כזה של דכדוך ואכזבה עצמית.
מתפלאה על עצמי שאני כותבת בכלל, ולא בטוחה שלא אתחרט על זה.
(אני לבד עכשיו, טכנית אני מתכוונת, כי רגשית אני לבד כבר הרבה זמן. חברות שלי היו אמורות לבוא ולהעביר איתי את הלילה בכיף כמו שחבורת רווקות עליזות יודעות להעביר. בתשע וחצי הרגשתי שאני כמעט נרדמת, התקשרתי ושאלתי באיזו שעה הן מתכננות להגיע. זאת שהתקשרתי אליה היתה במרחק שעה וחצי נסיעה, והשלוש האחרות קבעו בעשר וחצי לצאת לכיווני. עשר וחצי אצלן זה לא לפני אחת עשרה וחצי. אמרתי להן שאני ארדם עד אז ובכלל - יש לי יום עבודה מחר, ואולי עדיף שהן תבואנה מחר. איחלנו לילה טוב ונפרדנו. דיברתי עם אחותי בטלפון, שתינו היינו עייפות ומאוכזבות, והתקשורת בינינו היתה לא טובה. היא נפגעה ממשהו שעשיתי, אני נפגעתי מאיך שהיא התייחסה לזה. סגרתי איתה את הטלפון על סף דמעות, דבר שלא קרה לי אף פעם. ואז צנחתי אל הבאר הזאת.)
הסתכלתי בראי, ושנאתי את מה שראיתי. שנאתי את הגוף שלי ושנאתי את החברה המערבית שדרגה את היופי והגוף המושלם כערך עליון. שנאתי את זה שמכל הנשים שסביבי אני הכי שמנה, וגם מחלק מהגברים. שנאתי את החולשה שלי, את אי-היכולת שלי להחזיק מעמד בדיאטה או לעשות פעילות גופנית רצינית. שנאתי את הקנאה שלי בכל בחורה רזה שיוצא לי לראות. שנאתי את כל אותם אנשים שגרמו לי להתכנס ברחמים עצמיים ולפצות את עצמי בשוקולד או במבה. שנאתי את התקוות שלי שאיכשהו יקרה נס ואני אהיה רזה פתאום. אני פשוט שונאת את איך שאני נראית. לא רק שאני לא מתקרבת לשלמות, אפילו מהסטנדט אני רחוקה. כל כך שונאת דברים בעצמי, במראה החיצוני שלי. דברים כל כך דפוקים אצלי, באמת.
אני בריאה, זה נכון, ואני לא שוכחת להודות על זה, אבל המראה החיצוני שלי מכאיב לי. גם בלי להיות שמנה יש דברים שמפריעים לי מאוד, ואני בטוחה שהם יפריעו - ואולי אפילו ירתיעו - מי שייחשף אליהם.
אני יודעת שאסור לי לשאול את זה, אבל אני פשוט לא יכולה להימנע מהמחשבה. למה? למה אני נראית ככה? למה לא נבראתי כמו המתוקה, שהיא הכי תאומה שלי בעולם ואחד האנשים הכי חתיכים שראיתי? למה גם כשאני רוצה ומתאמצת אני לא מצליחה לרדת? למה אי אפשר היה לעשות אותי במבנה גוף סטנדרטי? באמת שאין לי עניין להיות דוגמנית, אבל המצב הנוכחי שלי בלתי נסבל בעיניי.
אני לא רוצה לשקר אתכם ואת עצמי, להקצין או להגזים. אני יודעת שיש יותר מאדם אחד שראה אותי ואמר שאני יפה. אני לא יפה, אבל בד"כ נראית די חמודה, ולפחות מבחינת הפנים אני לא דוחה או מכוערת. אני יודעת שאני חכמה, אם מותר לחטוא בגאווה. יש לי ראש טוב וקסם אישי, תמיד הייתי במרכז החברה, וכשהדרכתי קבוצה במשך שנה וחצי אהבו אותי מאוד. אני לא אתפלא אם בהרבה מאוד ראשים שהכירו אותי עברה המחשבה הזהה: "היא היתה יכולה להיות מושלמת, אם היא היתה נראית אחרת...". אני גם יודעת שהרבה מהבחורים שיצאתי איתם, רובם למעשה, רצו להמשיך לצאת. אבל במקביל אני גם יודעת שהיו הרבה כאלה, שאני אפילו לא יודעת את שמם, שלא רצו לצאת איתי מלכתחילה כי אני שמנה. זה פוגע מאוד, אבל אני עצמי לא רוצה לצאת עם בחורים שמנים, אז מה אני יכולה לדרוש מהם? אני פשוט מבינה אותם.
ואז, כשהוא בא, וכל כך אהב אותי עם כל החסרונות (הוא אמנם לא יכל לראות את כולם, אבל עדיין), והייתה ביננו משיכה חזקה, והייתי כל כך מאושרת, והוא היחיד שדיברתי איתו על זה בצורה גלויה, וידעתי שכשמישהו יאהב אותי באמת הוא יאהב אותי עם כל מה שאני, למרות כל הדברים שאפילו אני לא אוהבת. ואז, כשהוא בא, ובאחת השיחות האינטימיות שלנו, כשדיברנו על כל הדברים הכי אישיים בעולם, ואמרתי לו שאני פשוט מתביישת שמישהו חוץ ממני יראה איך אני נראית, הוא שאל בסקרנות אם גם אם הייתי איתו, הייתי מתביישת. עניתי לו שברור, ומה השאלה בכלל. והוא שאל: למרות הפתיחות בינינו? ועניתי שהפתיחות היא בדיבורים וברגשות, אבל ב"לראות" אין בי שום פתיחות. הוא התפלא, ואמר בטון שקט: זה לא רלוונטי לגבינו ולכן אין שום טעם לשכנע, אבל אני בטוח במליון אחוז שאם היית יודעת עד כמה אני אוהב אותך, בדיוק כמו שאת ואיך שאת, ועד כמה אני רוצה להיות קרוב אליך, כל הבושה שלך היתה מתנדפת.
ועכשיו, כשהוא כבר לא חלק מהחיים שלי ואפילו אין לי מושג אם הוא מתגעגע, אני שוב מרגישה נורא.
בעצם, אני כן יודעת למה אני שמנה. אם לא זה- לא הייתי מצליחה לשים לעצמי גבולות. הבושה הזאת עוצרת אותי מלהיסחף לדברים שכמעט בטוח שלא הייתי מצליחה לעמוד בפניהם. החל מלהיפגש עם אנשים מהאינטרנט (אפילו סתם אנשים, ידידים וידידות וירטואליים) וכלה בלהגיע איתו למקומות שאסור להגיע אליהם. ועדיין רע לי עם עצמי.
ואני כל כך צריכה עכשיו חיבוק. כל כך צריכה. הרגשתם פעם צורך נואש בחיבוק? חיבוקים וירטואלים תמיד אפשר לסחוט, ובשפע. אבל אין להם אפילו מיליגרם של כח בעולם האמיתי. ואני, אני צריכה עכשיו חיבוק הכי אמיתי שיש.
מישהו לימד אותי שחיבוק הוא לא תרופה להכל, וזה נכון. אבל עכשיו, עכשיו אני פשוט צריכה חיבוק שיעטוף אותי באהבה, בדאגה, באכפתיות, וגם בהערצה.
ואין מי שיתן.
