3/2008
משהו גדול וטוב
אני צמאה להרפתקאה.
אני יודעת, זה מוזר. זה לא דבר שהרבה אנשים מרגישים וגם לא דבר שהמעט שכן מרגישים - מרגישים הרבה פעמים.
כבר ידעתי שלוש או ארבע הרפתקאות בחיים. כאלו שמעלות בספיד את רמות האדרנלין, שהופכות את קצב הפעימות הרגיל לסוג של טראנס. הרפתקאות שממלאות, שגורמות לשכוח מהכל, כאילו שום דבר לא חשוב חוץ מלחוות אותן הכי עמוק שאפשר.
נכון, לרוב זה גם כואב. אני עוד זוכרת את הכאב האחרון שהצליח להביא אותי לקצה יותר מפעם. אבל כשכואב לך סימן שקודם קרה לך משהו טוב, ועכשיו אתה מרגיש, ואני רוצה להרגיש שאני מרגישה.
(כי אני כבר הרבה זמן לא באמת מצליחה)
דיברתי פה על תחליפים לא מזמן, ואני מודעת לזה שהרפתקאה זה גם סוג של תחליף, אבל אני לא יכולה להיות בררנית כרגע, אז לפחות שיהיו קצת פילרים.
אני רוצה לקחת את התחושה הזאת של רגל ימין על דוושת הגז בכביש מהיר, צורחת עם ריטה ועם שלמה ארצי ועם עוד כמה זמרים של חסד, בחלונות פתוחים וכביש שלא נגמר, ולהעביר אותה אל החיים שלי. כן, כאלה חיים אני רוצה עכשיו.
אתם יודעים מה עוד מוזר? שבדרך כלל, לפחות לפי מה שהכרתי עד היום, הרפתקאה באה בלי שתכננו אותה קודם. זה בעצם הקטע בהרפתקאה, לא? הפתאומיות, הלא ידוע, הלא מוזמן. ופתאום אני מוצאת את עצמי רוצה אותה, אבל מפחדת שאם היא תגיע אני ארגיש כמו ילדה שלא הפסיקה לרמוז שיש לה יומולדת, ובגלל זה לא הצליחה להנות ממסיבת ההפתעה.
אני לא יודעת איזה סוג של הרפתקאה אני מזמינה. אם זה יהיה איזה הוא או איזו היא, מישהו שהיה או מישהו חדש, ואולי בכלל משהו בכיוון אחר לגמרי שאני אפילו לא מצליחה לחשוב עליו, העיקר שיהיה מהנה וכובש ומקסים. אחרי הכל, החלק העיקרי צריך להישאר בסימן שאלה.
אבל על דבר אחד יש סימן קריאה גדול וברור: משהו חייב לקרות, ומהר. וחסר לו אם הוא לא יהיה משהו גדול וטוב.
