7/2008
להקיא
אני לא יודעת להקיא, אבל אם הייתי יודעת הייתי גוחנת עכשיו מעל השירותים ומקיאה את כל השנים האלה.
לא ידעתי שהוא כזה. ואני לא יודעת מה עושה לי לרצות להקיא: זה שהוא כזה, או זה שלא ידעתי שהוא כזה.
אם הוא היה יודע, הוא בטח היה אומר "גם וגם".
פתאום
פתאום היה לי לבד.
ופתאום רציתי איזהשהו הוא.
ופתאום נכנסתי לצ'אט, ודיברתי שלוש שעות עם אנשים, ככה, בשעות שהן כמעט בוקר.
ופתאום סגרתי את הצ'אט בלי להגיד כלום.
ושנאתי את עצמי.
יותר זה לא יקרה, אני מבטיחה לעצמי. יותר זה לא יקרה.
פרפר מאוכזב
בפנים דולק האור, וצחוק של ילדים ממלא את החדר. בפנים המזגן דולק ונעים, לא מדיי קר אבל גם לא חם. בפנים יושבים אנשים שמחים שטוב להם אחד עם השני, שיש להם משפחה להיות איתה וחברים לדבר איתם ושמחות קטנות לחגוג.
אבל בחוץ, על שמשת החלון הסגורה, פרפר מאוכזב מנסה להיכנס. אם היה לו אף, הפרפר מן הסתם היה פוחס את אפו אל השמשה וצייר סנטימנטלי היה מוסיף דמעה עצובה זולגת.
כשיעלה השחר הוא שוב ימשיך במסע היומיומי אל מקור האור הגדול, ואולי בלילה הזה מישהו יפתח לו חלון.
אולי.
הילדה שעוד לא נולדה לי
(1:13 בלילה)
הורים של בת שנה-ועשרה-חודשים קטנה ואהובה (שהיא בעצם מכונת חיבוקים גדולה) חזרו עכשיו, אמרו תודה ושוב תודה ולקחו אותה איתם חזרה הביתה.
ואני נשארתי עם הריח, עם הרכות והמתיקות, וגם עם תחושת הריקנות והרגשה של חיבוק שנגמר מהר מדיי. תשוקה חדה עד כאב לחיבוקית כזאת משלי.
אני כל כך מתגעגעת לילדה שעוד לא נולדה לי, והגעגוע הזה צובט לי בלב.
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4