7/2008
חולמת אותו בלילות של חורף
אני חולמת אותו בלילות של חורף.
ידיים מלטפות, שפתיים מרפרפות על צוואר,
רוך וחיספוס, עיניים יפות.
אצבע מטיילת, משרטטת קוי מתאר עדינים,
כמו משיכת מכחול, כמו נשיפה.
מילים נלחשות באוזן. מילים קרובות שיוצרות מציאות.
ואסור לתת להן לגווע.
מבוכה, ומגע, גלים של עונג שאין להם שובר.
שתיקה שנדחסו בה כל המילים שבעולם, מילים
ששותקות ולא מצליחות לבטא.
ושלווה שעוטפת, ונשיקה על עפעף, וחיבוק מלא כוונות.
חולמת אותו בלילות של חורף, ולא רוצה שהחלום יתגשם.
לא איתו.
לזרות או לזרוע
פירורים של חיוך, חלקיקי מילים מלטפות, טיפות של שתיקה קרובה, רסיסים של פתיחות, גרגרים של אכפתיות, נטיפים של אהבה, שברי הבטחות, יותר מקמצוץ של געגוע, שאריות של דמעות. דמות מטושטשת.
ואני עוד לא החלטתי אם אני רוצה לזרות אותם, או דווקא לזרוע.
או אולי נכון יותר לומר: ואני כנראה זורעת אותם במקום לזרות.
דיו לא מחיקה
"... אבל למרות הכל, בכל פעם שאני מתחברת לאימייל יש בי חלק שמצפה לראות את שמו בתיבת הדואר הנכנס.
אומרים שהזמן מרפא הכל. מי אומר? מה עוד אומרים? אני חושבת שחלק מהרגשות שחווים בחיים נכתבים בדיו לא מחיקה, ואפשר רק לקוות שתדהה עם הזמן...
כשאת מרגישה כל כך הרבה כלפי גבר, והוא נעלם מחייך, את מתחילה לחשוב אחרי זמן מה שזו היתה סתם אשליה מטופשת שלך, ושהוא יצא מזה ללא פגע, ללא צלקת.
אבל אולי גם הוא חלק את הרגשות האלה".
"אין לי מושג איך היא עושה את זה"
עמוד 385
היא כתבה אותי, בשתי הפסקאות, הרבה יותר מדוייק מאיך שאי-פעם יכולתי לכתוב את עצמי.
רסיסים
ובסיומו של ערב, כשאני קורסת מותשת, חסרת אונים ונטולת מסכות, רגע לפני שאני קורעת מעליי את מטען היום שהיה ומכינה מצבורים ליום שיהיה, אני נזכרת.
בגעגוע, באושר, בכאב. בך.
אני לא שבויה יותר, אבל נותרו בי רסיסים.
הדף הקודם
דפים: 1 2 3 4