7/2008
ולחייך
הלכתי היום מתחת שמיים של חורף.
מלמעלה ירדו המון טיפות שעדיין לא קוראים להן גשם, והרטיבו אותי קצת. בדיוק כמו שאני אוהבת.
המטריה שלקחתי הציצה מהתיק, נבהלה מהרוחות והתחננה שלא אוציא אותה. "בשביל מה לקחתי אותך בכלל? מצחיקונת!", התלבטתי, ובינתיים הטיפות הקטנות עשו בשיער שלי תלתלים ארוכים, רכים רכים, כמעט בקבוקים. קווצות מעוגלות, חלקן שובבות, מתארכות עד הכתפיים בסיבובים רגועים. והמגע חלק ורך, כל כך רך.
את המטריה הוצאתי בסוף, אבל רק כדי לנער קצת את השיער בלי שאף אחד יראה, ולחייך.
עוד מעט חורף.
רוחות קרות דוחפות את עצמן בין שלבי התריסים, וריח של גשם קרב עומד באוויר, מרחיב את הריאות.
לאט לאט הוא מגיע. בהתחלה מהסס, מטפטף, ופתאום כאילו מתמלא ביטחון בעצמו, ושוטף את הרחובות במטר עז.
בפנס הרחוב נראות הטיפות בברור. טורים טורים של טיפות ארוכות שנשלחו ישר מלמעלה לבשר לנו שעוד מעט חורף. עוד מעט חורף, הן אומרות, וכל הלהט הקיצי היבש יישטף. עוד מעט חורף, אני שמחה, וגם אם יהיו עוד ימים חמים, מעיקים וחסרי נשימה - יש למה לחכות.
היום ירד היורה, וזה עשה אותי מאושרת.
מטריות מטיילות בגשם
מחלון המשרד בקומה השישית רואים את הגשם עוד לפני שהוא מספיק לנקד מדרכות ואנשים. כמו אמבטיה ענקית ששכחו לסגור לה את הברז.
מחלון המשרד בקומה השישית לא רואים אנשים, רואים מטריות. מטריות הולכות על המדרכה, עולות במדרגות, לבד או בזוג. מטריות בצבע חלק, עם פסים או נקודות. מטריות עצמאיות. ואם רק מתעלמים לרגע מהידיעה שאנשים מחזיקים אותן בידיהם, נדמה כאילו יש להן חיים משלהן. עולם של מטריות ושל גשם.
זה משעשע בעיקר, אבל גם קצת מבהיל. ואני מתאמצת לתפוס את האדם היחיד באזור ששכח מטריה איפהשהו ורץ לו ככה, רטוב כולו, כדי להזכיר לי שבעצם גם שם למטה כולם אנשים.
שלוליות
הולכת בגשם, עטופה במעיל, והרוח מפזרת את הטיפות כדי שינקדו אותי בלי סדר. הן מנסות לשחק בתופסת, ואותי זה מצחיק.
המטריה ביד, אבל מקופלת. והמבט בעיניים של העוברים ושבים צוחק ושובב.
לא היתה שלולית אחת בדרך שלא נכנסתי אליה היום, לא היתה טיפה אחת שלא חייכתי אליה, וגם לא חלקיק חמצן קריר שלא נשמתי עמוק לתוכי.
יש גם פריחה חורפית.
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3