7/2008
אבסורד
כבר המון זמן בלי ישרא (אם יש למישהו מושג איך זה שרק אתר אחד פתאום מסרב לעלות, ואיך פותרים את זה, אשמח לשמוע), ונראה לי שבמחשב האחר שהתגנבתי אליו המקלדת כבר לא מכתיבה לי מעצמה מה אני רוצה להגיד.
אבל כבר מזמן רציתי לכתוב על האבסורד, והנה אפשר, אז אני מנסה.
האבסורד הזה, של החובה והצורך לשמוח איתה כשהיא סוף סוף מצאה את מי שהיא חיפשה, והוא מתאים לה, והיא מאושרת. וכל הזכרונות משיחות של ייאוש ונפילות וכאב ואין אונים ואפילו רצון למות שהייתי צריכה להוציא אותה מהם. וכל ההבנות על הדברים שהיא עברה בדרך החתחתים הזאת, על הקוצים שדקרו והאבנים שפצעו והצלקות שנחרטו ועל כמה שמגיע לה אחרי כל זה להרגיש שהיא הגיעה הביתה, שטוב לה, שהיא מצאה.
ויחד עם זה, פתאום מסוג של זוגיות להישאר עם חלל ענק, עצום, כזה שלא מאפשר לנשום ולא נותן לישון. כזה שמכריח אותך לחייך כל הזמן ולשמוע אותה מזמזמת בעליזות בטלפון (מתי בפעם האחרונה היא עשתה משהו בעליזות? ומה זה עליזות בכלל?) ולפרגן לה ולשמוח ולייעץ ולהתלהב ולהקשיב בלי סוף ורק אחר כך, כשהטלפון כבוי, להאבק בדמעות בלי הצלחה.
ומה הם חושבים שם, כולם, שחמש שנים של התרגלות והסתגלות והתאמה סבלנית של לאט-לאט והגעה נרכשת לתחושת נוחות ביתית וידיעה שתמיד יש עם מי ללכת ועם מי לצאת ועם מי לדבר, יכולים להיתלש מהלוח כאילו לא היו?
ואני מבינה ומרגישה שעכשיו אני לבד עם כל האכזבות והתקוות והפחדים והפיצויים והזעקות והחוויות הטובות והרעות, וכבר אין עם מי לחלוק, ונשארתי עם עצמי. ואז לרגע כועסת על עצמי שבכלל הגעתי איתה לעומק כזה, ובמשנהו מבינה שבכל זאת היו לי חמש שנים שהיה חבל לוותר עליהן. ונכון שעכשיו אין לי עם מי לעשות כל מה שהייתי רגילה לעשות, אבל בכל זאת היו לי חמש שנים שכן, וגם זה משהו.
ועכשיו אני רק מרגישה שבמקום שבו היא עמדה נשאר רק אוויר, בלי חמצן, ואני נחנקת בשקט, נאבקת על הנשימה, ומפסידה בקרב.
(אני יודעת שהפסדתי, כי ככה מרגישים כשנפצעים וזה כואב כל כך, והדם לא מפסיק לזרום, והחתכים לא מתאחים, וגם אף חובש לא מגיע)
מ א' עד ת'
אני יודעת שהרשימות כאן בבלוג הן משהו שרק אני מסתכלת עליו, אבל רק לשניה אני רוצה להפנות אתכם לאחרונה שבהן.
פתאום שמתי לב אתמול שהרשימה שהוספתי לא מזמן ובה אני מונה את הדברים שתמיד צריך מהם עוד, הרשימה הזאת שנמצאת ממש מתחת לרשימת הדברים שהייתי רוצה לקנות לי ולרשימת הספרים שקראתי, היא לא סתם רשימה.
כי אם כל הרשימות האחרות ממויינות לפי סדר שקבעתי בתכנון מראש, כמו כרונולגיה ב"התחלפו על יד המיטה" או נחיצות ב"כשיהיה לי כסף מיותר", הרי שאת הרשימה הזאת לא טרחתי לסדר, נתתי לה להסתדר לבד לפי ה-א"ב. ונחשו מה? היא מתחילה באמונה ומסתיימת בתקווה.
אז כנראה שאחרי הכל ולפני הכל, למרות הצניחה החופשית שלי (אני כותבת תוך כדי צלילה, אם תהיתם) בשבוע האחרון, אני עדיין מחביאה איפהשהו בפנים איזושהי אופטימיות חסרת תקנה. רק צריך לנער משם את כל האבק והשברים, ולמצוא אותה.
לפני שהיא תיאבד לי סופית.
הלכתי לאיבוד
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם מועקה גדולה, כבדה וחונקת כמו מצבה. לא קרה שום דבר שיביא אותה פתאום (ואולי דווקא העובדה שלא קורה שום דבר הביאה אותה). מן תחושה כזאת כאילו הגעתי לתחתית, אם כי אני מצליחה לחשוב על עוד כמה דברים שיכולים לקרות ויביאו אותי למצב גרוע יותר.
הלכתי לאיבוד.
הלכתי לאיבוד בתוך הכלום הזה, בתוך האין-התקדמות והעו"ש המתדרדר. נעלמתי לעצמי בין השעות שבהן אני לא מצליחה להרדם לבין הימים שבהם אני אפילו לא מנסה. זה אחד הדברים הכי מוזרים שאפשר להרגיש, האיבוד הזה. אני לא שמחה מכלום ולא מתפעלת מכלום, רק להעציב אותי נורא קל. שום מילה או איחול לא מנחמים אותי, ואפילו חיבוק לא עושה לי כלום, גם מוזיקה טובה לא מרגיעה אותי.
כל הדברים שתמיד עזרו לי גם בלי שביקשתי, פתאום לא עובדים יותר, השאירו אותי לבד. גם בין אנשים אני מרגישה לבד, מעדיפה לא לענות לטלפונים כדי לא להסביר את הקול הכבוי. אני מרוסקת מבפנים והשברים פוצעים אותי, אבל לא יודעת מה או מי שבר אותי.
ומתוך האיבוד הזה אני לא מצליחה למצוא דרך החוצה. מה יוציא אותי מכאן, אם שום דבר לא עובד, אם הכל כבוי? איפה כפתור ההפעלה הזה שידליק לי את האור?
משהו גדול וטוב
אני צמאה להרפתקאה.
אני יודעת, זה מוזר. זה לא דבר שהרבה אנשים מרגישים וגם לא דבר שהמעט שכן מרגישים - מרגישים הרבה פעמים.
כבר ידעתי שלוש או ארבע הרפתקאות בחיים. כאלו שמעלות בספיד את רמות האדרנלין, שהופכות את קצב הפעימות הרגיל לסוג של טראנס. הרפתקאות שממלאות, שגורמות לשכוח מהכל, כאילו שום דבר לא חשוב חוץ מלחוות אותן הכי עמוק שאפשר.
נכון, לרוב זה גם כואב. אני עוד זוכרת את הכאב האחרון שהצליח להביא אותי לקצה יותר מפעם. אבל כשכואב לך סימן שקודם קרה לך משהו טוב, ועכשיו אתה מרגיש, ואני רוצה להרגיש שאני מרגישה.
(כי אני כבר הרבה זמן לא באמת מצליחה)
דיברתי פה על תחליפים לא מזמן, ואני מודעת לזה שהרפתקאה זה גם סוג של תחליף, אבל אני לא יכולה להיות בררנית כרגע, אז לפחות שיהיו קצת פילרים.
אני רוצה לקחת את התחושה הזאת של רגל ימין על דוושת הגז בכביש מהיר, צורחת עם ריטה ועם שלמה ארצי ועם עוד כמה זמרים של חסד, בחלונות פתוחים וכביש שלא נגמר, ולהעביר אותה אל החיים שלי. כן, כאלה חיים אני רוצה עכשיו.
אתם יודעים מה עוד מוזר? שבדרך כלל, לפחות לפי מה שהכרתי עד היום, הרפתקאה באה בלי שתכננו אותה קודם. זה בעצם הקטע בהרפתקאה, לא? הפתאומיות, הלא ידוע, הלא מוזמן. ופתאום אני מוצאת את עצמי רוצה אותה, אבל מפחדת שאם היא תגיע אני ארגיש כמו ילדה שלא הפסיקה לרמוז שיש לה יומולדת, ובגלל זה לא הצליחה להנות ממסיבת ההפתעה.
אני לא יודעת איזה סוג של הרפתקאה אני מזמינה. אם זה יהיה איזה הוא או איזו היא, מישהו שהיה או מישהו חדש, ואולי בכלל משהו בכיוון אחר לגמרי שאני אפילו לא מצליחה לחשוב עליו, העיקר שיהיה מהנה וכובש ומקסים. אחרי הכל, החלק העיקרי צריך להישאר בסימן שאלה.
אבל על דבר אחד יש סימן קריאה גדול וברור: משהו חייב לקרות, ומהר. וחסר לו אם הוא לא יהיה משהו גדול וטוב.
הדף הבא
דפים: 1 2 3 4 5 6 7 8