כשהיא כתבה לי שהיא רצינית לגביי ושאני אפילו לא יודעת עד כמה, מחקתי את ההודעה מהזיכרון של המכשיר וגם מהתודעה. כשהיא סיפרה לי שוב ושוב כמה היא אוהבת אותי ומתגעגעת, התייחסתי לזה כאל ביטויים יומיומיים של חיבה שכל כך אופייניים למזג הזורם והפתוח שלה, וחייכתי בסלחנות. כשהיא סימסה לי, פעם בארבע לפנות בוקר, שהיא מאוהבת בי, התחלתי להבין שזה שונה.
אבל רק עכשיו, כשיש לה עוד חברה טובה אחרת ואני פתאום מזהה בעצמי שמץ של שבריר של ניצוץ של פירור של קנאה - אני מתחילה לדאוג.








אני לא רוצה אותה. לא כי היא לא מקסימה, אלא כי היא היא. אני רוצה אותו, רק אותו. אז נכון שזה לא כזה נורא אם בינתיים אני מסתפקת בתחליפים?שמור   בטל

(הקטע הזה נכתב בסביבות 1:30 בלילה, אבל לא נשמר בגלל השבתת האתר לצרכי תחזוקה)

יש משהו נוח מאוד בידידות וירטואלית.
גם אם קרה משהו, אם היה שמץ עלבון או קורט כעס, אם נרשמו שתי שורות של אכזבה או דף שלם של אי אמון, אפשר להמשיך כאילו לא קרה כלום.
אף אחד לא יבחין בעיניים המושפלות מתוך פגיעה, אין מי שיראה את השפתיים הקפוצות מתסכול ואיש לא ישים לב לשתיקות הארוכות, המאוכזבות.
מילים כתובות לא מעבירות הכל, בכלל לא. במילה כתובה אתה יכול להיות הכי רגיל גם כשבגרון מתכדרר לך גוש קטן ולוחץ. אתה יכול להיות החבר הכי טוב, גם אם הבנת, דֵי בכאב, שחברות וירטואלית לעולם לא תשווה לחברות אמיתית, ולא משנה כמה תשלה את עצמך שעם ההוא או ההיא זה אחרת.
ידידות וירטואלית לא תגרום לך מעצמה להוציא דברים החוצה, כמו בידידות אמיתית. כשפוגשים חבר טוב פנים אל פנים, קשה מאוד להסתיר ממנו רגש מהסוג הזה. גם אם הוא לא שאל כלום, יש צורך אמיתי להגיד, לדבר.

נכון, תמיד אפשר להחליק לבד ולשכוח. יש אנשים שדוגלים בכל לב בשיטה הזאת, וגם אני הייתי חלק מהם פעם. אבל היום אני חושבת שטעיתי. אין ספק שיש דברים שחייבים להחליק עליהם לבד, כמו כל אותם דברים קטנים וצובטים שהיום-יום שלנו מלא בהם. אבל יש דברים גדולים יותר, קרעים - אפילו קטנים - שדורשים איחוי. ועם הזמן הבנתי שאיחוי שנעשה רק על ידי צד אחד הוא איחוי חלול, איחוי רדוד. הוא תפל ולא מושלם, כי הוא חסר את המתיקות של הפיוס.

אחרי זמן הכל יהיה בסדר, כאילו לא היה כלום מעולם. אבל איפה שהוא, אני יודעת, נמצאים להם כל אותם קרעים, טלאים טלאים, שעדיין מקווים להתפייסות.
(אולי יום אחד אאסוף את כולם, ואתפור לי מהם שמיכה.)שמור   בטל

פתאום זה היכה בי.
ההבנה שאין לי אף אחד חוץ ממני. שאף אחד לא יקבל אותי כמו שאני. שאף גבר לא יגיד עליי את כל הדברים הטובים ההם, בלי להוסיף שמפריע לו שאני מלאה, והוא מצטער, אבל זה לא מתאים; שאף חבר לא יבין ויזדהה איתי תמיד בלי לשפוט בכלל ובלי להצדיק את הצד השני או לחשוב שאמרתי משהו שלא הייתי צריכה לומר; שלמרות כל האנשים הקרובים והמקסימים שטרחתי שנים לעטוף את עצמי בהם, אני כל פעם חייבת למיין למי להגיד מה, ועל הכתף של מי אפשר לבכות ובאיזה נושא, כי פשוט אין אפילו כתף אחת שמסוגלת להכיל את הכל, את כולי.

ואולי זה הדבר שאנשים קוראים לו בדידות.






(ואולי לפעמים אפילו אני לא מצליחה להכיל את עצמי)שמור   בטל

יעלי כותבת

אין לי שום עניין
להיות מה שאינני.
רוצה לחיות -
פשוט לחיות,
הכי פשוט שיש.
להיות אני,
ועם מה שבא ממני.
בלי לחשוב -
רע או טוב,
בלי להתבייש.
(עוזי חיטמן)

היו ימים

תמצאו כאן

כתבה אותי

כשיהיה לי כסף מיותר

התחלפו ליד המיטה

דברים שתמיד צריך מהם עוד