1/2006
זיכרון #3
- את יודעת, אני לא זוכר שום דבר ממה שדיברנו, הייתי יותר מדיי מרוכז בך.
- ממה שדיברנו מתי?
- היום, כשהצצת לתוך האוטו דרך החלון ודיברת איתי.
- כשעצרת לי ליד המעבר-חציה ולא רציתי לעלות?
- בדיוק.
- במה היית מרוכז?
- היה לי צורך עז לחבק אותך. רציתי לצאת מהאוטו ולעשות את זה.
- אבל לא עשית את זה.
- נכון.
- אז במה היית מרוכז?
- בך. דמיינתי איך אני מחבק אותך, וכמה זה עושה לי טוב.
- אם ככה, לא היית מרוכז בי אלא בעצמך.
- את בלתי אפשרית. טוב, הייתי מרוכז בעצמי. אסור?
- גם לא לזכור מה שדיברנו, גם להיות מרוכז בעצמך וגם לשקר שהיית מרוכז בי? מגיע לך על זה קנס כספי.
- וגם לא לחבק אותך!
- לא, חביבי, על זה מגיע לך מאסר עולם.
אנוכיות
אחרי השבת לא היתה לי ברירה אלא להגיע למסקנה שכבר הרבה זמן ניסיתי לברוח ממנה:
כשמדובר בפינוק, כזה שמתבטא במגע לפחות, אם אני מפנקת זה רק כדי לקבל פינוק.
נכון שתמיד אפשר להגיד שכשיגיע אותו אחד אוהב אותו כל כך עד שלהעניק לו יהיה לי לעונג, אבל זאת סתם זריית חול בעיניים. אני אנוכית. אנוכית שמפנקת רק על מנת להתפנק בחזרה.
ולא משנה כמה הבטחתי לעצמי שהפעם לא יהיה שום דבר בינינו. כשזה מגיע לשעת מעשה זה גובר על הבושה ואי הנוחות, על המצפון והחרטה שאחרי.
אפילו אני לא מאמינה כמה אנוכית אני יכולה להיות.
אי זוגי
הוא אומר/ת:
איך אצלך?
יעלי אומר/ת:
לא משהו.
הוא אומר/ת:
למה לא?!
יעלי אומר/ת:
אני עצבנית וגמורה מעייפות.
הוא אומר/ת:
הממ. חיבוק??
יעלי אומר/ת:
נתחיל בזה שתשתמש במספר אי זוגי של סימני פיסוק בסוף המשפט.
הערה: אם היה נכתב שם "!!" אחד, כבר לא הייתי אחראית למעשיי.
זיכרון #2
- בוקר טוב!
- מה השעה?
- שתים עשרה ועשרה.
- השתגעת? אתה אמור להתקשר להעיר אותי בשתיים, לא בשתים עשרה. תן לי לישון!
- אני יודע, אבל לא הצלחתי להתאפק. כל יום אני מתאפק עד שתיים, היום זה היה מוגזם.
- מה קרה היום?
- אני מתגעגע.
- ואתמול?
- גם.
- נו?
- לא יודע, היום ספרתי את הדקות והרגשתי שאם אני לא מעיר אותך עכשיו אני משתגע.
- טוב, הערת אותי ולא תשתגע. עכשיו תן לי לישון.
- גיליתי שזה לא עוזר.
- מה?
- הערתי אותך, ואני עדיין משתגע.
- טוב, נו, משוגע. תן לי לישון!
- מתי אני יכול לראות אותך?
- תן לי עשר דקות.
הדף הבא
דפים: 1 2
החודש הקודם (12/2005) החודש הבא (2/2006)