5/2008
מ א' עד ת'
אני יודעת שהרשימות כאן בבלוג הן משהו שרק אני מסתכלת עליו, אבל רק לשניה אני רוצה להפנות אתכם לאחרונה שבהן.
פתאום שמתי לב אתמול שהרשימה שהוספתי לא מזמן ובה אני מונה את הדברים שתמיד צריך מהם עוד, הרשימה הזאת שנמצאת ממש מתחת לרשימת הדברים שהייתי רוצה לקנות לי ולרשימת הספרים שקראתי, היא לא סתם רשימה.
כי אם כל הרשימות האחרות ממויינות לפי סדר שקבעתי בתכנון מראש, כמו כרונולגיה ב"התחלפו על יד המיטה" או נחיצות ב"כשיהיה לי כסף מיותר", הרי שאת הרשימה הזאת לא טרחתי לסדר, נתתי לה להסתדר לבד לפי ה-א"ב. ונחשו מה? היא מתחילה באמונה ומסתיימת בתקווה.
אז כנראה שאחרי הכל ולפני הכל, למרות הצניחה החופשית שלי (אני כותבת תוך כדי צלילה, אם תהיתם) בשבוע האחרון, אני עדיין מחביאה איפהשהו בפנים איזושהי אופטימיות חסרת תקנה. רק צריך לנער משם את כל האבק והשברים, ולמצוא אותה.
לפני שהיא תיאבד לי סופית.
הלכתי לאיבוד
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם מועקה גדולה, כבדה וחונקת כמו מצבה. לא קרה שום דבר שיביא אותה פתאום (ואולי דווקא העובדה שלא קורה שום דבר הביאה אותה). מן תחושה כזאת כאילו הגעתי לתחתית, אם כי אני מצליחה לחשוב על עוד כמה דברים שיכולים לקרות ויביאו אותי למצב גרוע יותר.
הלכתי לאיבוד.
הלכתי לאיבוד בתוך הכלום הזה, בתוך האין-התקדמות והעו"ש המתדרדר. נעלמתי לעצמי בין השעות שבהן אני לא מצליחה להרדם לבין הימים שבהם אני אפילו לא מנסה. זה אחד הדברים הכי מוזרים שאפשר להרגיש, האיבוד הזה. אני לא שמחה מכלום ולא מתפעלת מכלום, רק להעציב אותי נורא קל. שום מילה או איחול לא מנחמים אותי, ואפילו חיבוק לא עושה לי כלום, גם מוזיקה טובה לא מרגיעה אותי.
כל הדברים שתמיד עזרו לי גם בלי שביקשתי, פתאום לא עובדים יותר, השאירו אותי לבד. גם בין אנשים אני מרגישה לבד, מעדיפה לא לענות לטלפונים כדי לא להסביר את הקול הכבוי. אני מרוסקת מבפנים והשברים פוצעים אותי, אבל לא יודעת מה או מי שבר אותי.
ומתוך האיבוד הזה אני לא מצליחה למצוא דרך החוצה. מה יוציא אותי מכאן, אם שום דבר לא עובד, אם הכל כבוי? איפה כפתור ההפעלה הזה שידליק לי את האור?
דפים: 1
החודש הקודם (4/2008) החודש הבא (7/2008)