6/2004
עוצרים.
בכל בוקר אני מחכה לאוטובוס שיקח אותי לעבודה. התחנה נמצאת ליד בניין ציבורי גדול, והרבה רכבים עוצרים ליד תחנת האוטובוס ומורידים אנשים לסדר עניינים באותו מקום.
וזה לא משנה מתי אגיע לתחנה, אני תמיד צריכה לחכות, והרבה. או לאוטובוס הקבוע או, אם החלטתי לקצר את משך ההמתנה ולבוא בדיוק בזמן, לאוטובוס שאחריו. והכלל קבוע: אם הגעתי מוקדם, האוטובוס יאחר. אם הגעתי בדיוק בזמן, האוטובוס הקדים...
התופעה הזאת מאפשרת לי לתפוס עמדת תצפית של חוקרת סוציו-אקונומית, שהיא עמדה מרתקת בפני עצמה.
הרבה מכוניות פרטיות עוצרות מולי עד שהאוטובוס מגיע. הרבה פעמים הגבר יושב ליד ההגה, והאישה לידו היא זאת שאמורה לרדת. לפעמים זה הפוך, לפעמים שני גברים או שתי נשים. ותמיד יש את המבטים ברגע הפרידה.
לפעמים הגבר נוהג ואישתו יוצאת, והוא מלווה אותה במבט מסוג מאוד מסויים כשהיא יוצאת, ועוקב שניה או שתיים גם אחרי שיצאה מהרכב ורק אז ממשיך לנסוע.
לפעמים האישה עוד לא הספיקה לצאת, והגבר כבר באמצע הפרסה. לא מייחס שום חשיבות אם הכיסא שלצידו ריק או מלא.
לפעמים שני היושבים ברכב ממשיכים לשוחח, כאילו לא עצרו, ורק אחרי דקתיים או שלוש הם נזכרים שבעצם אחד מהם צריך לרדת.
לפעמים יש ילד ברכב לתת לו נשיקה ולהזכיר לו להיות ילד טוב בגן.
ויש גם כאלה שנפרדים בכעס. דלת נטרקת, סומק של דם חם בלחיים, אפילו לא שבריר מבט מתעופף אחרי היציאה מהרכב.
ואני לא יכולה שלא לחשוב, איך הרגע הזה של עצירת הרכב יכול לשנות את כל היום כולו.
האין.
דפים: 1
החודש הקודם (5/2004) החודש הבא (7/2004)