ההפתעה הכי קטנה של הבחירות המקומיות היא כישלונו המהדהד של ארקדי גיידמק. 7,000 ומשהו קולות בבחירות לראשות עירית ירושלים. פחות מ – 4%. קולות בודדים במזרח ירושלים. מפלגת "צדק חברתי" טוענת שהיא השיגה רשות אחת בארץ. וואו.

האמת, היה צריך להיות טיפש גמור כדי להאמין שארקדי יהיה פקטור בירושלים. בן אדם שלא נואם בעברית, אימפולסיבי, זגזגן, בעל קשר רופף לארץ. למה, לעזאזל, שמישהו יבחר בו? רק כי יש לו כסף? ובכל זאת, מי שצרך תקשורת ישראלית היה יכול לחשוב שארקדי עומד להשתלט על 100 רשויות מקומיות, כפי שפורסם בפתיחת מהדורה אחת, שהוא מועמד רציני בירושלים, כפי שפורסם בדיווח אחר ושערביי מזרח ירושלים עומדים לשבור מסורת ארוכת שנים ולצאת מהבית כדי להצביע עבור ארקדי.

אני מכיר היטב את יועץ התקשורת הפעלתן והסופר ערמומי של גיידמק, יוסי מילשטיין. הוא עבד כאן בערוץ 10 כתחקירן.

הוא יודע ליצור פיתוי תקשורתי ויש לו לקוח רייטינגי. אני מבין מצוין את הפיתוי, כשמילשטיין, או מישהו אחר מאנשי גיידמק, משווק הצעה כמו – "ארקדי יוצא לסיור במזרח ירושלים. בוא איתנו", או "אני אתן לכם את רשימת היישובים שאנחנו עומדים לכבוש". העיתונאים שעשו את זה, הם עיתונאים טובים וראויים. הם בוודאי חשים, שהם לא יכלו לפעול אחרת. אני חולק על הגישה הזאת. זה תפקידו של עיתונאי. אתה חושב שזה לא מעשי? אל תלך על זה. שמעתי הרבה מהקשקושים של אנשי גיידמק. אמרתי להם כל הזמן – אין לכם שום סיכוי. לא תכבשו את עיריית ירושלים. לא יהיו לכם ראשי ערים בכל הארץ ולא תכבשו את הממשלה. ממש לא הייתי יוצא דופן. רוב האנשים בבנז'ה הפוליטית חשבו כמוני. אני מודה שמאוד שמחתי על כישלונו של האיש. לא רק כי צדקתי. גם. וגם כי אני חושב, שתפקידנו הוא לא רק לעמוד ולדווח. תפקידנו הוא להעריך כמה זה מעשי. הפתרון הקונבציונלי לדילמה הוא -  לעשות את האייטם הסקסי על ארקדי ולהכניס את הערכתנו המושכלת לתוך האייטם. בעיניי, במקרה הזה זו טעות. די בכך שנתנו לו את הבימה, כדי שהוא יקבל את מה שהוא רצה וזה עוד לא כל כך נורא. מה שנורא זה שהאייטמים האלה נותנים שירות רע לצרכנינו. נתנו תחושה שהוא מועמד רציני ושהוא פקטור משמעותי בבחירות. הוא אף פעם לא היה, לא זה ולא זה. לעתים, פשוט צריך לא לדווח. אם זה לגמרי לא מעשי, אין טעם לדווח. בדיוק כשם שלא נדווח על כל מפלגה קיקיונית, שתרוץ בבחירות הקרובות ותתיימר להביא עשרה מנדטים.