1. העצומה נגד יונית לוי מכוערת ודוחה. לכל סיבוב מלחמתי מתלהם, יש את גילוי "הפטריוטיות" ההזוי שלו. באינתיפאדה השנייה, אריאל שרון סירב להאריך את כהונת מנכ"ל רשות השידור הזמני, כי הוא אפשר שידור ראיון עם יאסר ערפאת בערוץ הראשון. הראיון, אגב, גרם נזק עצום לערפאת והוא נשמע בו כמו זקן סהרורי, אבל לשרון זה הספיק. מהסיבוב הזה אנחנו נזכור, כנראה, את העצומה הזאת. מחבריה כותבים, בצביעות לא קטנה, שזה לא עניין של שמאל וימין. פשוט אסור לה לומר את דיעותיה (כמובן אלא אם דיעותיה תואמות את דיעות מחברי העצומה. אז מותר לה) ושהיא הביעה חמלה על הפלשתינים. אלוהים ישמור. איפה הלב שלה. איך היא יכולה לחשוב על עם אחר, גם אם נהרגו בו כמה מאות חפים מפשע, כשאנחנו סובלים כל כך?
לא יוצא לי כל כך לראות את שידורי חדשות 2. לא עניין של עיקרון, סתם עסוק בשידורים שלנו, אבל אני מכיר את יונית לוי והיא עיתונאית מצויינת. חדה, פרפקציוניסטית ושוקדת היטב על העובדות. אמירה כמו - הירי על אשדוד בא בתגובה להפצצות על עזה- נשמעת לי כמו אמירה, שנמצאת עמוק בתוך מרחב הלגיטימיות. האמת, זה קצת מטופש להתמודד עם טיעוני העצומה. גם אין ממש צורך. מהיכרותי עם ראשי "חדשות 2", אין סיכוי שחולפת להם בראש המחשבה - "לרסן" את יונית. קצת חבל לי שהקהילה שלנו, קהילת העיתונאים, שוב (כמו במקרה אבי ניר) לא מוצאת את הדרך להביע תמיכה קולקטיבית. אני לא חושב שזה קורה בגלל חוסר פרגון ליונית. זה יותר פשוט מזה. המנגנונים של הבעת הזדהות קבוצתית נשברו. אין ועד. אין ממש הנהלת חברת החדשות. כל אחד לעצמו וכשזה כל אחד לעצמו, אז כל אחד מעביר סמס הזדהות וזהו.
2. בתקופה כזאת, אנשים מצפים ממך שתקבל את דיווחי צה"ל ודובר צה"ל כמהימנים, או לפחות עדיפים על הגירסה הפלשתינית. מה לעשות וכולנו בוגרי אירועים רבים בעבר, בהם האמנו והאמנו והאמנו, עד שהתברר שהיטעו אותנו. לפעמים ברשלנות, לפעמים ברשלנות רבתי. פעם הקסאם, שהועלה על האמבולנס, התגלה כאלונקה. פעם אחרת, הבתים שצה"ל נשבע שהוא לא הרס ברפיח, כן נהרסו. פעם שלישית, צלם עיתונות נהרג, לא בנסיבות שצה"ל טען בתוקף. היו עוד לא מעט מקרים כאלה, שצרבו לי בתודעה תחושת ספקנות גדולה כלפי הודעות דובר צה"ל. גם המבצע הזה לא חף מספקות. המשאית עם טילי הגראד שהופצצה, התגלתה כמשאית עם בלוני חמצן. בית ספר הופצץ, מכיוון שירו ממנו מרגמות ויורי המרגמות, לדברי צה"ל, נהרגו מהירי והוחבאו על ידי הפלשתינים. מאוד רציתי להאמין בזה, כי עשרות האזרחים שנהרגו שם היו כבדים מאוד על המצפון. אתמול הייתה ידיעה קטנה (נדמה לי ב"הארץ"). התחקיר הצה"לי בכלל גילה שיורי המרגמות ירו מהרחוב שליד בית הספר. ירי התגובה הארטילרי של צה"ל, נאמר בידיעה שהתבססה על תחקיר פנימי של צה"ל, לקח בחשבון אפשרות של סטייה מהיעד המותקף, נדמה לי, שאפילו היה מי שלא רצה לירות, אבל כן ירו וכן פגעו. בבית ספר. צה"ל אומר שנהרגו שם רק 7. הפלשתינים גורסים 40. אני מת להאמין לצה"ל.
3. מבחינה אישית, אני רוצה בדחיית הבחירות בערך כמו להידבק בהרפס. למעשה, אני סופר את הימים עד תום הסיוט הזה. אלא שבתוך תוכי, אני מבין שחייבים לדחות אותן. אם לא נדחה, נחיה בשנים הקרובות בתחושה, שמי שבחרנו בו, לא באמת בחרנו. שהיינו תחת טראומה, שלא הפנמנו את הלקחים, שלא שקלנו את השיקולים. זה לא משנה מי ייבחר (וכרגע דווקא השמאל מרוויח מהמלחמה, לכאורה), אלו לא יהיו בחירות אמיתיות. בדצמבר 1973, היו בחירות בישראל וממשלת המחדל של גולדה מאיר ניצחה. למה? איך זה יכול להיות? הרי היינו רק חודש - חודשיים אחרי המלחמה הנוראית ההיא. ובכן, הייתה ועידה בינלאומית והיו שיקולים כאלה ואחרים ובסוף בסוף, כנראה שהציבור עוד לא הפנים עד הסוף מה קרה שם במלחמה.
זמן קצר לאחר מכן כבר התחילו ההפגנות וגולדה הלכה הביתה. אני לא יודע וכנראה שאף אחד לא יכול לדעת, איך נרגיש אחרי המבצע הקרקעי הזה, אבל סביר להניח, שאחרי שלושה חודשים נדע הרבה יותר טוב, מי עשה נכון ומי לא, מי צדק ומי לא. נוכל לחזור גם לדון בנושא קריטי כמו המשבר הכלכלי ואיזו הנהגה יותר ראויה לנהל אותו. בקיצור, צריך לדחות את הבחירות. איזה באסה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רביב דרוקר