מהרגע שיצאה הידיעה, התחילו השאלות: אולי הסיקור התקשורתי הרג אותו? אולי הגזמנו? בבקשה, עמיתיי בתקשורת - אל תלכו לשם.
לא הייתה שום הגזמה תקשורתית בסיקור. במידה מסויימת, אפילו הייתה סלחנות. דודו טופז עשה מעשים מפלצתיים. מפלצתיים. לא מעידה חד פעמית, לא טעות בשיקול דעת. זדון קר רוח, מרושע. אם היה עומד למשפט היה נשלח לשנים ארוכות בכלא. מישהו צריך תזכורת לכך שהוא שלח להכות אישה באכזריות, כשילדה צופה במחזה? בריוניו כמעט חיסלו במכות אדם אחר וקורבן שלישי לא קיבל, לדעתו, מספיק מכות אז הוא שלח אותם שוב. בחלק מהמקרים הוא נכח באיזור. לא כי היה צריך אותו וזה בטח לא היה חכם מבחינתו. הוא רצה לראות.
על רקע העובדות הללו, התקשורת הייתה ממש רחמנית איתו. דודו טופז התאבד מכיוון שלא הצליח לחיות עם המציאות של חייו. לא יודע אם זה תקין פוליטית להגיד את זה, אבל טוב שהתאבד. עשה טוב לעצמו ועשה טוב לנו. המשך הסאגה היה מכאיב מדי ומרגיז מדי. לא דחוף לנו לשמוע את הטיעונים להקלה בעונשו, את עדי האופי ובטח לא עוד כתבות על שיגרת חייו בכלא. ששירות בתי הסוהר יבדוק את השלומיאליות שאיפשרה לטופז להתאבד. אני שמח שהם שלומיאליים.
נשארה נקודה מאוד מעניינת בסיפור - האם קורבנותיו של טופז יוכלו לגבות מעיזבונו את נזקיו? אם טופז היה חי ומורשע, סביר שכל כספו היה עובר לקורבנותיו. עכשיו, כשהוא מת ולא הורשע, אני לא יודע מה המצב המשפטי. אולי אני כותב שטויות, אבל ייתכן שבמותו, ציווה טופז לילדיו את החיים. ייתכן שמיליוני השקלים שבחשבונו יועברו אליהם ולא לניר- מרגלית ובן ציון בגלל המצב המשפטי המוזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רביב דרוקר