אני נוסעת בכביש המהיר, לפי ההוראות שהוא נתן לי. כואב לי הראש נורא, זה בטח בגלל לחץ. היה לי יום זוועתי בעבודה, המון אנשים שכולם רוצים לדבר איתי, שאחתום להם פה, שאשתתף באיזה קונפרנס-קול מטופשת, שאהיה שם בשביל כולם, זו שצריכה להחליט ולעשות וכבר נמאס לי. אני שולחת יד לתיק, תוך כדי נהיגה, שולפת את הקופסא הקטנה, פותחת אותה בעזרת השיניים, כדי לא להרוס את הציפורניים שעשיתי אתמול. שתי גלולות קטנות ותכף זה יעבור, בינתיים אני מעבירה תחנות ברדיו, נוסעת רחוק.

 

בפנייה הנכונה אני מאותתת, מקווה שלא איחרתי. אני נוסעת כמה מאות מטרים עד הטרמפיאדה הריקה ועוצרת לקרוא את ההוראות שהוא שלח לי בפקס. אני ממשיכה עם הכביש, מורידה את הרגל מדוושת הגז, נזהרת לא לפספס את המקום. הנה, אני רואה את השלט, נכנסת בזהירות לחניה, המכונית שלו כבר מחכה לי שם.

 

אני דופקת בדלת, היא נפתחת במהירות, כאילו הוא עמד מאחוריה, ממתין לי שאגיע. החדר חשוך לחלוטין, רק אור קטן עולה מכיוון חדר האמבטיה. איחרת, הוא אומר, את יודעת שזה לא בסדר. הלב שלי דופק, גוש תקוע לי בגרון כשאני מנסה לענות לו, אבל הוא אפילו לא מתעניין במה שיש לי לומר. בואי אחריי, הוא פוקד, ואני הולכת, כאילו שהייתי הילדה הקטנה שלו. הוא מוביל אותי אל המיטה, מיטה שהכילה כבר הרבה זוגות שעשו בה הרבה דברים שאני אפילו לא שמעתי עליהם.

 

הוא מסובב אותי, כדי שאפנה לכיוון המיטה. את יודעת שזו הייתה טעות לגרום לי לחכות לך, נכון? אני יודעת, אני לוחשת, אני מצטערת. אני מרגישה אותו נצמד אליי מאחור, ידיו חופנות את גופי אליו, חזק. אני לא רגילה להיות זו שנותנים לה הוראות, אבל פה זה אחרת, המשחק הזה ידוע לשנינו, ויש חוקים ברורים. תגידי לי, הוא אומר, את רוצה שאני אכעס עליך באמת? אני מזיזה את ראשי מצד לצד, אבל הוא עוצר אותי. יד ימין שלו נשלחת אל שפתיי. את תקבלי בדיוק את מה שמגיע לך, הוא מסנן, ואני מרגישה את ידו השניה מתחילה להפשיט אותי, בחוסר סבלנות.

 

המשך אצל ערגה.