סוף הוא ללא ספק התחלה של משהו חדש, כולכם תסכימו. אני מתחילה להרגיש את הסוף (מעין ביטוי מצחיק שכזה, להתחיל להרגיש משהו שעומד להיגמר). קורס מכי"ם הולך וחומק בין ידי ואני כבר חסרת סבלנות לקראת סופו, איך אומרים? מתחילה להבין את המערכת הצבאית, מבינה איך עליי לנהוג כדי לקבל ממנה את המקסימום כשאני לא בהכרח נותנת לה 'מעל ומעבר' וקורעת לעצמי כל גיד ואיבר בגוף. אני מזכירה את עניין ה'נתינה' האינסופית מעצמי מבחינה גופנית, כיוון שבשבוע שעבר כשהלכתי לקנות נעלי ספורט ללוחמות, כדי שאוכל לרוץ עם נעליים איכותיות באימוני החינוך גופני שלנו, המוכרת בחנות הכריזה בשמחה ובצהלה שיש לי נטייה בולטת לפלטפוס ובגלל שיש לי מעין קשת בגב עדיף לי להיזהר עם המאמץ העצים של הגוף. שלא להזכיר את הסטרס שהגוף שלי נמצא בו, את ההקאות וכאבי הבטן, את ההתייבשויות ואת הדופק המהיר. שינויים - מה לעשות, אי אפשר לברוח מהם. 

בסך הכל אני אוהבת את השינויים שחלים לי בחיים עכשיו. החבר שחזרנו חודש וחצי לפני הגיוס פשוט too good to be true כמו שתמיד נהגתי לומר עליו, השינויים שבאים יחד עם הכניסה המחודשת, המרעננת והמפתיעה שלו לחיים שלי מבעירה בי את הרצון לתת מעצמי יותר לאנשים. להקשיב יותר, לייעץ יותר, להיות אדם טוב יותר. מעבר לזה שאני מאוהבת עד הגג ומעבר לזה שלראשונה אני מרגישה שזה באמת עשוי, ואף רצוי שזה יוביל לחתונה בזמן המתאים, אני מרגישה שיש בכל זה כדי לשנות אותי. ולא שינוי מתוך כורח או מתוך רצון למעין 'שלום בית', אלא שינוי אמיתי כאדם. כשאני איתו יש איזה רגש העצום שאני חווה כלפיו והכרת תודה עבור כל מה שהוא עושה למעני למרות שאנחנו כלכך רחוקים במהלך השבוע ולמרות שקשה לנו עם הקרוב-רחוק הזה.

אני חושבת שהגדולה בבני אדם מעבר להיותם אנושיים היא היכולת שלהם פשוט להיות שם, לא לומר יותר מדי (less is more) ובכל זאת לגרום לך לעשות משהו. להניע אותך לרצות להיות משהו שמזמן רצית. הוא הופך אותי למה שתמיד רציתי להיות, למה שתמיד הדחקתי. הוא משחרר ממני את כל המועקה בחיוך שלו, בסימוס, בהקדשה של שיר, באמרה חכמה, בביקורת בונה או בתמונה, בעיקר מ9GAG, ששנינו חובבים מושבעים שלו. הופך כל דבר שאי פעם רציתי ללגיטימי כי אני רוצה, לא כי הוא שם, כי אני פשוט צריכה לתת למה שאני להשתחרר.

כמו אצלי גם אצלו יש שינויים, הוא נותן מעצמו המון בעבודה ורוב הזמן עייף ולמרות זאת משתדל לתפקד בשעותינו המעטות יחד ולתת מעל ומעבר. הוא עובד ביום ובלילה, אין לו רגע דל. וזו עוד תכונה שאני מעריכה בבני אדם, במיוחד בו, החריצות הבלתי מתפשרת הזו, שזה מדהים לראות את זה בכל פעם מחדש. המדינה שלנו שואבת מאיתנו את כל הכוחות ולפעמים זה עצוב לראות כמה אדם צריך לעבוד כדי לממן דירה במרכז ולשלם את החשבונות שלו וזה עוד לפני מותרות, דלק ולא אמשיך ברשימת הקניות המלאה. אבל כאמור שינויים, מה לעשות, אי אפשר לברוח מהם.

שינויי נוסף שאני מחבבת אצלי הוא הפתיחות החברתית שאני חווה פתאום; נקשרתי לבחורה בשם הילה שעוברת יחד איתי את הקורס מכי"ם, ופתאום אני מבינה מהי החברות הזו שכולם מדברים עליה, זה הלתת מעצמך בלי לרצות לקבל, ולדעת שעשיתי לה טוב כשהערתי אותה בזמן להשכמה, ושנדנדתי לה לא לאכול שוקולד וגלידות ואז בשישי כשהיא עלתה על מדי א' היא הרגישה פתאום יפה יותר כי היא אכלה פחות, גם אם זה פסיכולוגי. וזה לומר לה מילה טובה, או לחפש אותה בהפסקה ולקנות לה אייס וניל, ולשתף אותה בחוויות עם החבר, ובקשיים, ולעזור לה עם הגעגועים לבית. היא פתאום עוזרת עם הגעגועים אליו, ומעודדת לתת עוד ועוד גם אם הגוף עומד להישבר. אז אני נותנת לזה צ'אנס למרות שבדרך כלל אני קצת חשדנית, ולמרות שבדרך כלל אני אלך על ביצים בכל המדובר בלסכן את עצמי נפשית, אבל עדיין - קרובה מתמיד ללהיות משוחררת.

להיות משוחררת, מה זה אומר? אומרים שחיים פעם אחת אז לפעמים אני אומרת לעצמי להשתחרר ולתת את כל כולי ואם אני אפגע אז מקסימום אני אתמודד (אדם חכם אמר לי פעם לנסות לחשוב על הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ואיך אתמודד עם זה, זה עוזר, תנסו), ומתישהוא יכול להיות הסוף, או קצת לפני הסוף, ואז אני ארגיש בעצם שלא נהניתי מהרגע ומהציפייה לרגע הבא. זה מעביר אותי לנושא אחר שבעצם חיזק אצלי את הצורך הזה לתת לדברים להיות (let it be כמו שהביטלס שרו). "והוא לפני סיום", למה לדעתכם קראתי לקטע ככה? היום בבוקר גיליתי באופן מפתיע על חבר טוב מהתיכון שהתאבד בבסיס שלו, ביקשתי להשתחרר מהבסיס ונכחתי בלוויה המצמררת. אחרי כן הילכתי בין הקברים וחשבתי לעצמי you live only once, למה ללכת על ביצים? למה לא לומר לחברה שהיא חשובה לי, למה לא לנשק אדם יקר עד שנגמרים לי הכוחות? למה לא להיאבק ולהילחם על דברים שחשובים לי? למה לא להתאמץ ולנצל כל רגע, לשאוף ולנשוף את החיים האלה דרך כל הפתחים האפשריים? למה לא בעצם.

כולי תקווה ששינויים לא ישברו את גב הגמל, שאתמודד בשבוע הפיקוד שעומד לעבור עליי, שבו אלמד ואחווה כמה הארות לגבי הפיקוד הממשי שלי שיתחיל ממש לקראת ספטמבר, שהחבר יתמודד עם המרחק, שאני אתמודד עם הגעגועים. שהוא יתמודד עם ההורים, שאני אתמודד עם הרצון הזה לגרום להם להבין שאני באמת אוהבת אותו (לגרום יותר לאבא, כי אמא יודעת) ושמצאתי את מה שחיפשתי אפילו בלי לחפש, שהוא פשוט היה שם כל הזמן, שהקשר שלנו זה יותר מקשר רגיל, שזה חיבור מיוחד שלדעתי לא אמצא כמותו (גם הוא לא ימצא כמותו) ושאפשר להפסיק לחפש, להתחיל להאמין שזה שווה את הכל ושזה יהיה לאורך זמן, אם אפשר לנצח. ואולי נצח זו מילה גדולה מידי, בינתיים אנחנו עדיין מתמודדים עם שינויים, בינתיים לא חווינו חיים אמתיים ביחד, אבל אני מאמינה שכשנחווה וכשנגור ביחד זה רק יגדל, כי אומרים שאהבה שורפת, אני רק אומרת שהיא מלבה אותנו מבפנים. ולרוב זו שרפה עם ריח טוב. שעושה טעם לעוד.

מאחלת לכולנו המשך יולי אוגוסט מלאים בטוב, בשינויים, בהקשבה, באתגר, בהתקדמות, בחיוך, בבכי למען התמודדות והתקדמות הלאה, באהבה, בפחות דקסמול ויותר תה קמומיל, בשחרור, ברגש, בריגוש, בהפתעות. ויאללה, אני עוד מעט בת 19, עוד מעט מפקדת, עוד מעט משתחררת, עוד מעט ממצה את המערכת הצה"לית, עוד מעט ועוד מעט יהיה לי טוב, יהיה לו טוב, יהיה לנו טוב. אבל כבר טוב לנו ואנחנו נהנים מהחוויות הקטנות והאדירות האלה שמגדירות לנו בעצם חיים. ותנצלו כל רגע מהם כי לפעמים אנחנו לא שמים לב כמה הימים עוברים וחומקים לנו בין הידיים... 

והוא לפני סיום? אנחנו רק התחלנו. לא משנה בני כמה, איך נראים, מה מרגישים. הכל יכול להשתנות, ואני הדוגמה המוכחת לזה שאנשים ניתנים לשינוי, שחיים וסיטואציות יכולים להיות אחרת לגמרי ממה שציפינו, ולרוב, אם נדבק במחשבה שזה יהפוך את מה שמסביב להיות טוב יותר, זה גם מה שיהיה.