כן.. זה מרגיש כאילו זה היה רק אתמול...

אבל ת'אמת זה היה לפני כחודש וחצי שהרמתי את המצלמה הטרייה (בערך) שהביאו לי ורצתי למשרד ממול. הסיבה לבהלה? חנוך דאום - כתב, סופר, ופרובוקטור ידוע היה שם בפגישה. הוא היה מיועד להיות הכוכב הראשון של הבלוג.

חנוך דאום החל לעבוד בערוץ 10, לאחר קריירה ענפה ככתב בידיעות אחרונות, מעריב, הצופה ווואללה. כיום הוא עורך את "היום שהיה" עם גיא זהר, ובאופן כללי אחד מאיתנו.

לי יש עניין מיוחד בחנוך. שנינו באים מרקע דתי, שנינו מרדנו במגזר הדתי ולשנינו חוויות לא נעימות מהישיבות שבהן למדנו בתור צעירים, בין היתר בשל העובדה שאנו סובלים מ - Obsessive-compulsive disorder. ותאמינו לי שדת ו OCD משתלבים רע מאוד ביחד.

ההבדל הגדול ביננו? הוא למד בפנימייה (מהסוג שמשתחררים הביתה פעם בשלושה סופ"שים!) ואני למדתי בישיבה תיכונית שבסה"כ למדו בה מ 07:00-19:00 כל יום. אה כן... והוא סבל הרבה הרבה יותר ממני.

הוא מתאר את המערכות היחסים המורכבות והאינטימיות שלו עם המגזר הדתי, עם הישיבה, עם אביו (שהיה רב), עם אלוהיו ועם אשתו בספרו המרגש במיוחד - "אלוהים לא מרשה".

אז בסופו של דבר חנוך שב אל הדת בתנאיו שלו ואני המשכתי להתרחק עד כדי ניתוק מוחלט.

בעתיד אני אפרסם את מחשבותיי על הספר הנפלא הזה, שעיצבן רבים במגזר הדתי הלאומי כי הוא מראה אותם בזווית טיפה אחרת, חסרת יח"צ, חסרת בולשיט וטיוח, לפעמים לא כל כך מחמיאה (אך לא חפה מאהבה וכבוד), ובעיקר מרתקת. אני מקווה שחנוך יסכים לראיון קצר בעתיד.

אה נכון! הוידאו! בוידאו אנו רואים את חנוך בפגישה שגרתית למדי עם יח"צניקית ששמה שמור במערכת. השקעתי טיפה יותר עבודת עריכה באחד הזה ואיכות הוידאו גבוהה יותר (אפילו הוספתי כתוביות!)

תהנו!