תקשיבו חברים! יש בוידאו הזה את כל האלמנטים שאני אוהב:
1. אנשים מצחיקים: גידי גוב, דביר בנדק, מעיין בלום (הקומיקאי הישראלי הכי מבטיח היום לטעמי), וליאור אשכנזי (כן כן - הוא קורע).
2. קצב, שמוכתב משיר דאנס, גיי פרנדלי כזה, של ה Scissor Sisters.
3. מערכונצ'יק בלעדי לבלוג (באדיבות "ג'ייסון", שהוא דביר בנדק הוירטואוז).
4. שימוש אקססיבי במילה כוס.
5. שימוש אקססיבי במילה כוס.
כוס, כבר אמרתי?
קדימה חברה' - תראו מה באמת קורה מאחורי הקלעים של תוכנית הסאטירה המטורללת שלנו.
כפי שהתוודאתי בפוסט קודם, אני סובל מ - Obsessive Compulsive Disorder או טורדנות כפייתית בעברית. אצלי, התופעה מתבטאת היום בעיקר במחשבות פולשניות ובטקסים מסוימים. כשהייתי ילד, לא ידעתי שיש שם כלשהו לכל הדברים המוזרים האלו שאני עושה. לא ידעתי שאין לי אשמה בכך שאני שוטף את ידיי עד זוב דם (עד כדי כך שהייתי צריך להפסיק לשטוף את ידיי עם סבון בכלל לתקופה ארוכה) בגלל שהייתי משוכנע שכשנגעתי בג'ינס שלי או בידית של הדלת אזיי השטיפה הקודמת בטלה ומבוטלת ועליי לשטוף את הידיים מחדש ולהקפיד לא לגעת בכל הדברים "המלוכלכים" סביבי. עד היום אני סובל ממחשבות טורדניות, ועוסק בטקסים מגוונים ומקוריים(דוגמא בולטת: אני עשוי לחשוב על כך שמשהו נורא יקרה לאחד מקרובי המשפחה שלי ועל מנת לבטל את רוע הגזירה עליי לעמוד זקוף, לקפוץ, לנחות על שתי הרגליים בבת אחת, ולעמוד מספר שניות. אם משהו השתבש ברצף הזה - שוב פעם).
ב - 1997, כשהייתי בן 16, ראיתי את "הכי טוב שיש", סרט בכיכובו של ג'ק ניקולסון, בו הוא מגלם דמות עם טורדנות כפייתית קשה במיוחד. ראיתי אותו עם מספר חברים - כולם אהבו אותו... כולם חוץ ממני. אני שנאתי אותו. אני תיעבתי כל פריים, וכל דקת צפייה היוותה סבל מאוד ממשי עבורי. הדמות של ג'ק ניקולסון פשוט גילמה בצורה מאוד בולטת ומאוד מדוייקת את ה"הפרעה" הזאת, שעד אז לא היה לי עבורה שם, שמאוד סבלתי ממנה, ומאוד התביישתי ממנה. אך משהו טוב כן יצא מהצפייה. בעקבותיה - למדתי יותר על ההפרעה, גיליתי שזה לא אשמתי ושניתן לטפל בה במגוון דרכים. היום אני עדיין סובל מההפרעה, אבל אני כבר לא "סובל" ממנה, ואני ודאי שלא מתבייש בה. בנוסף לכך, הרבה יותר קל לי לראות היום סרטים, סדרות טלוויזיה וספרים, שיש בהם דמויות בעלות הפרעה של טורדנות כפייתית.
טוב, אחרי ההקדמה הארוכה הזאת, כדאי שניגש לנושא. תסמונת הטורט. לפי וויקיפדיה: "על פי ה - DSM IV TR תסמונת טורט מתאפיינת בתנועות וקולות קצרים, סטריאוטיפים, אך שאינם ריתמיים, המוגדרים כטיקים". ובנוסף כתוב בערך על טורט גם כי "ב 50% מהסובלים מתסמונת טורט יהיו סימפטומים טורדנים כפייתיים" - יש חפיפה מסויימת בין ההפרעות השונות ולכן קל לי להתחבר לנושא (לא שאני טוען שאני יודע את סבלם של חולי הטורט) .
לאחרונה, אנחנו מושכים לא מעט אש בעקבות הדמות של יהורם גאון ב"גם להם מגיע", בה הוא מגלם כתב מדיני הלוקה בתסמונת טורט. חולי טורט רבים מביעים את מחאתם כלפי הדמות והתוכנית, וכך גם ארגונים המייצגים אותם (כגון אסט"י - ארגון סינדרום טוראט ישראל).
השאלות העיקריות העולות הן: האם הדמות של יהורם גאון מזיקה לחולי הטורט בארץ [האם היא מועילה?]. האם היא מתירה את דמם של ילדי הטורט באשר הם? האם מדובר בנושא לגיטימי לסאטירה? האם הנושא הזה צריך להיות טאבו?
אני ממליץ לכם לקרוא דיון מרתק בו השתתף אחד מיוצרי הסדרה, ערן פיין, בקהילת הטורט בתפוז.
עיקר טענתו של ערן כלפי טענות הטורטניקים (כן. כך חלקם קוראים לעצמם) -
"לפני שאתם מתגוללים עלי עוד מילה אחת קטנה לגבי כוונת התוכנית, לפחות בראשנו. הכוונה הייתה לבקר בחריפות את המדיה הנותנת פתחון פה רק ליפים, המעוצבים, המוגדלים פלסטית והשלמים גופנית להיות בטלויזיה. השם האירוני נועד להגיד שגם לאנשים שלעולם לא יהיו בטלויזה יש מה להגיד. הכלי שבחנו בו להגיד דברים הוא סאטירי, אירוני, חריף ויכול להיות שלא לטעמכם. אין בו כוונה לפגוע בחלשים ובאחרים אלה להראות שהטלויזיה והמדיה הפכה לנחלת הדוגמנים/מגישים."
בנוסף אני ממליץ לכם לראות את כתבתה של נסלי ברדה עבור שלח ודרוקר על "לא רצוני", סרט שאנו נשדר במוצ"ש על תסמונת הטורט, העוקב אחרי שתי נשים הלוקות בתסמונת, ושם גם קטע בו אחת מהן מתייחסת לדמות של יהורם גאון בסדרה החדשה.
ולקינוח קראו גם את תגובתו של עוזי וייל, שיצר את הסדרה עם ערן פיין, למבקרי התוכנית.
וכמובן חשוב לי לדעת מה דעתכם בנושא :)
Peace Out
אני, בבסיסי, חי עבור ובזכות שני דברים עיקריים: מוזיקה ומשחקי וידאו (אהם.. אהם.. אה נכון. ברור. גם טלוויזיה). עוד לא מצאתי דרך לשלב משחקי וידאו בבלוג הזה, למרות שיכול להיות שאעשה משהו אוף-טופיק מתישהו. אבל מוזיקה... מוזיקה הולכת יד ביד עם טלוויזיה. בעבר כתבתי פוסט על שיר הנושא המצויין של מתי נתנשק "ושוב לבד", ובפוסט אחר המצלתי לכם על הבלוג הנפלא, "זה מסתובב", שאוסף אוצרות גנוזים של המוזיקה הישראלית משנות ה - 60 ו ה - 70 (בעיקר).
שלשום, יום שבת, יצאנו עם תוכנית סאטירה חדשה - גם להם מגיע. בתוכנית מככבים אנשים מוכשרים רבים, וביניהם כמה מוזיקאים: גידי גוב, יהורם גאון וג'וזי כץ.
בפוסט הזה נתמקד בג'וזי. ג'וזי נולדה בפיטסבורג, פנסילבניה, ארה"ב (המקום בו ביליתי חלק קטן מילדותי מגיל 6 - 9). ב - 1959, בגיל 19, ג'וזי עלתה לארץ. ומאז... מאז - ג'וזי הייתה כאן (למעט 15 שנים בין 82-97 שבהם היא שבה לגיחה קצרה לארה"ב). היא הייתה כאן בימי הזוהר של המוזיקה הישראלית - ג'וזי, שמוליק קראוס (שהיה בעלה), אריק איינשטיין, שלום חנוך ורבים אחרים. הם היו מהחלוצים, שעיצבו את הסאונד של הרוק הישראלי, ובוודאי היו מהראשונים שהיוו מקור אמיתי לגאווה בסצינת המוזיקה המקומית (ואף בחו"ל).
ב"גם להם מגיע", ג'וזי מגלמת את את'ל רוזנברג. שם, היא ובעלה, ג'וליוס רוזנברג, מממנים את התוכנית באמצעות אימפריית האסבסט שלהם. להלן קטע מהתוכנית:
לכבוד שובה של ג'וזי אל המסך הקטן, להלן מספר קטעים נפלאים מהקריירה המוזיקלית שלה:
שמוליק קראוס וג'וזי כץ - שוב:
שמוליק קראוס וג'וזי כץ - יחזקאל (החלונות הגבוהים):
שמוליק קראוס וג'וזי כץ - בובה זהבה (החלונות הגבוהים):
בונוס(ים): בגלל שאני אוהב אתכם, שני קטעי בונוס מגניבים הישר מ"זה מסתובב". גרסאות באגנלית ל"יחזקאל" ול"בובה זהבה". אם לא שמעתם בעבר - חובה!
The High Windows - El El Israel
The High Windows - Anybody Needs a Lover
שאלת טריוויה: מהיכן לקוחים השמות של הדמויות "ג'וליוס ואת'ל רוזנברג"? לזוכה - פוסט לבקשתך (אעשה כמיטב יכולתי - אין כפל מבצעים).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
