היום יום הולדת
"את לא נותנת לאף אחד להפתיע אותך ביומולדת" רטן בעלי, כשטרחתי לציין בפניו בפעם ה-1,000 שב-15 בחודש יש לי יומולדת (תוך כדי שציירתי בלונים ופרחים בדף היומן שלו מבלי לשים לב שאני מוחקת לו פגישות ודיונים חשובים).
בכל הנוגע לימי הולדת נשארתי ילדותית למדי (יש שיטענו שלא רק בזה, אבל עזבו). לא הפנמתי את זה שמגיל מסויים ימי הולדת אמורים להיות ימי נהי ובכי. אני עדיין מאושרת ונרגשת בימי ההולדת שלי כמו ילדה בת 5 שמצפה למסיבה בגן. רוב האנשים לא ממש נכנסים למוד המתאים ביחד איתי. בעלי, לדוגמא, גדל בבית שבו לא חגגו ימי הולדת. לא בלונים, לא פרחים, לא מתנות, ואפילו לא מזל-טוב קטן. בשנים הראשונות לנישואים שלנו היו לנו לא מעט מריבות בנושא. אני ציפיתי לתרועת חצוצרות בבוקרו של היומולדת פלוס בלונים ומתנות, והוא בסה"כ אמר: "אה, היום זה היומולדת שלך? מזל-טוב". כדי להגן על נישואינו, הגעתי למסקנה שהפתרון הטוב ביותר הוא לנדנד ולהזכיר, וגם לתאר לו בפרוטרוט איך אני מצפה ממנו לחגוג לי את היומולדת.
 
מצד שני, אני שונאת ששואלים אותי מה אני רוצה ליומולדת. זה מרגיש לי כמו רשימת קניות. נכון שככה אני מקבלת את כל מה שאני רוצה וצריכה, אבל מה הכיף בזה? כל הכיף במתנה הוא הסקרנות המתלווה לפתיחת העטיפה, והידיעה שמישהו השקיע בי מחשבה וניסה לנחש מה אני אוהבת ומה אני צריכה.
 
הבאסה בלהיוולד ביולי-אוגוסט: כולם בחופשה ושוכחים לחגוג לך.
הבאסה בלהיוולד בפסח: עוגת היומולדת היא עוגת מצות.
הבאסה בלהיוולד בינואר: יש לך מיליון פיג'מות ונעלי בית שקיבלת כמתנה.
 
"מה את רוצה ליומולדת?"
"וילה, 3 קומות ומרתף, על צלע הר בגליל"
"נו, ברצינות!"
"נו, טוב... תקני לי עוד פיג'מה לאוסף. או נעלי בית. תבחרי"
 
הבוס שלי שלח לי על הבוקר ברכת יומולדת. נחמד מצידו. רק מה? הוא כתב שם (בין השאר): "מקווה שנחגוג איתך ביחד עוד שנים רבות (גם אם תהיי אולי בתפקיד אחר...?)". זאת הפראנויה שלי או שמא זו הודעת הפיטורים הכי מוזרה בעולם?
 
אני בת 34. כשאמא שלי היתה בגילי היא ילדה את מס' 4. אני זוכרת שחשבתי אז שהיא מאוד מאוד זקנה ללדת. אני לא מרגישה זקנה. מצד שני אני כבר לא מרגישה צעירה. ביליתי אתמול עד 00:30, והבוקר בקושי גירדתי את עצמי מהמיטה. כל הגוף כבד ועייף ואיזו בחילה מתגנבת לה מדי פעם. זה הגיל. או תחילתה של שפעת.
שמור   בטל