פוטנציאל מבוזבז

זה הולך ומתקרב

אני חושבת שלא אחדש דבר אם אספר שבשנים האחרונות אחוז הגירושים במגזר הדתי עולה. חכמים וגדולים ממני מנסים למצוא את הסיבות לזה - האם מדובר בגיל הנישואים המוקדם? האם מדובר בהשפעות האינטרנט על התא המשפחתי? האם מדובר באימוץ מאוחר של טרנד חילוני? ואולי הסיבה בכלל לא משנה, כי מהרגע שזאת הפכה לתופעה, אנשים פחות מהססים לפני שהם בוחרים להתגרש. אם פעם העדיפו להשאר ביחד ולסבול, היום הרבה יותר מקובל לפרק נישואים.

אני יודעת שאני די שמרנית בנושא (ולא רק בזה...). אני סבורה שהגשמה עצמית ואושר אישי לא צריכים להיות בראש סדר העדיפויות של אדם, אלא עליו לקחת בחשבון קודם כל את אושרם של אנשים התלויים בו. כלומר, אני סבורה שהדאגה לאושרם ולבריאותם של ילדי צריכה לבוא לפני הדאגה לאושר ולסיפוק האישי שלי, ולכן גם אם אמצא את עצמי מתוסכלת מחיי הנישואים שלי, לא ארוץ לפרק אותם כי אדע שבצעד הזה אפגע משמעותית באושר של ילדי. מצד שני, אולי קל לי להצהיר הצהרה כזאת, כי אחרי הכל אני לא נמצאת במצב בו אני מתוסכלת מחיי הנישואים שלי. נכון שיש רגעים קשים, ויש רגעים בהם בא לי לברוח מהבית (או לפחות להוריד איזה נבוט על הראש של בעלי), אבל בסופו של יום, בשורה התחתונה, טוב לי עם בעלי. האם אני נמצאת במקום בו אני יכולה לשפוט אדם שטוען שהוא אינו אוהב יותר את בת/בן זוגו ומבקש למצוא אהבה במקום אחר? לא יודעת. אני רק יודעת שקשה לי להבין את הקלות שבה אדם אורז את עצמו ועוזב בית עם 3-4 ילדים, מתוך ידיעה שבמקום לראות אותם כל ערב וכל בוקר, הוא יראה אותם מעכשיו והלאה רק פעם-פעמיים בשבוע וכל סופ"ש שני.

עד לאחרונה כל זה היה רחוק ממני. אלה שהתגרשו היו זוגות צעירים שהתחתנו מכל הסיבות הלא נכונות וגילו את זה די מהר אחרי הנישואים, או זוגות שחצי מהם יצאו מהארון, או זוגות שמלכתחילה לא התאימו או זוגות מבוגרים שהפסיקו למצוא עניין זה בזה אחרי שהילדים עזבו את הבית. אף אחד מהסביבה החברתית הקרובה אלינו לא התגרש. זאת היתה רק רכילות רחוקה כזאת, ששמענו עליה אצל אחרים, ויכולנו להרגיע את עצמנו ש"אצלנו כנראה זה לא יקרה".

אבל עכשיו זה מתקרב, וגם בסביבה החברתית הקרובה אלינו מתחילים להתגרש. אתמול שמעתי על זוג שנפרד - הם בני גילנו, נשואים למעלה מ-10 שנים, עם 4 ילדים בגילאים המקבילים לגילאי הילדים שלי. אין להם שום איפיון שיוכל להרחיק אותם מאיתנו ויכול לתת לנו את העונג לפלוט "אצלנו זה לא יקרה". אני מודה שזה די מפחיד אותי. אני מסתכלת על בעלי ותוהה, האם גם הוא יכול בהחלטה של רגע לקום ולעזוב, ולערער את תמונת החיים הרגועה (נניח) והמושלמת (נניח) שלי? אני תוהה האם יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לוודא שזה לא יקרה גם אצלנו. מהו הסוד לנישואים מוצלחים? איך יכול להיות שזוגיות שמבחוץ נראית מושלמת (או לפחות ללא חיכוכים) מתפרקת בסוף?

נכתב על ידי nina, 6/10/2008 11:53, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מהרהרת
64 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-4/11/2008 09:15

יצור כלאיים בשם: פמניזם דתי

אני לא פמניסטית. באמת שלא. כבר כתבתי פה בעבר, שבאופן עקרוני אני נטולת עקרונות, ובכלל זה גם עקרונות פמניסטיים. אימוץ אג'נדה כלשהי יכריח אותי לשבת לקרוא ולהתעמק באותה אג'נדה, ואין לי זמן וכח לזה. וגם אם אמצא זמן לשבת ולקרוא ולהתעמק באג'נדה מסויימת, ההצהרה כי אני מחזיקה באג'נדה זו או אחרת, תצמיד אלי עדר נודניקים, שירגישו צורך עז להתווכח איתי ויכוחים עקרים ומעיקים, שכל תכליתם היא להוכיח לי שאני טועה ומטעה וגם טיפשה. לפיכך אני מודה כבר כאן ועכשיו: אני טועה ומטעה וטיפשה (והנה חסכתי לעצמי לפחות שעה מהחיים שיכלה להתבזבז בויכוח שבמילא זו היתה המסקנה שמגיעה בסופו).

אני לא פמניסטית, אבל אני לא אוהבת שמקפחים אותי. ואין לזה קשה לעקרונות מוצקים או למאמרים מרשימים או לשמות של נשים שבשנות ה-60 פרצו דרך והיום מחלקים איזה פרס חשוב על שמן. אם מישהו מקבל 5 תותים, אני רוצה גם חמישה, באותו גדול ורצוי באותו צבע. אני קנאית. אני לא אוהבת שמישהו מקבל יותר ממני. זו תכונה פנימית שלי ולא אג'נדה. אני מסרבת שיתייחסו אלי שונה מאחרים רק בשל העובדה שאני אישה / דתיה / אמא / אשכנזיה (או כל תואר אחר שתרצו להצמיד לי). וזה לא כי יש לי עקרון מוצק בנושא, אלא כי אני קנאית שרוצה שבצלחת שלה יהיה את אותו אוכל שיש בצלחת של זה שיושב לידה.

אחרי שהבהרנו את 2 הנקודות החשובות לעיל, אפשר לעבור לנושא שלשמו התכנסנו: פמניזם דתי

מפעם לפעם שמחים העיתונים החילוניים לדווח על רוח חדשה הנושבת בציבור הדתי, רוח הפמניזם. כל פעם הם מביאים דוגמא אחרת לנשים פורצות דרך, שמעיזות לעשות דברים שבעבר נחשבו למעוזי גברים מובהקים בטקסיות הציבורית הדתית (לדוגמא, טוענות רבניות, מנייני נשים, מדרשיות המלמדות נשים גמרא). הבעיה היא שהפמניזם הזה מתחיל ונגמר בדקירת העין ששולחות אותן "פמניסטיות דתיות" לעבר השמרנות הדתית. הפמניזם של אותן "פמניסטיות דתיות" לא נובע מתוך אידאולוגיה פמניסטית מוצקה וכוללת, אלא מתרכז (לרוב) רק בדאגה לזכויותיהן הדתיות של הנשים, תוך התעלמות מרמיסת זכויות אחרות. אפלית נשים במקומות עבודה? לא נורא שישבו בבית ויגדלו ילדים, העיקר שהגברים יתנו להן לעלות לתורה בשבת.

גם נטולת עקרונות פמניסטיים כמוני מודה שחג שמחת תורה הוא החג הכי מבאס לנשים. הגברים רוקדים בשמחה עם ספרי התורה 7 הקפות שלמות, וכל מה שנשאר לנשים לעשות זה להביט בהם במבט מעריץ ממרומי עזרת הנשים.

כילדה, הייתי נכנסת לעזרת הגברים ורוקדת עם אבא שלי. בגיל יותר מבוגר, הייתי מסתובבת בין בתי הכנסת בעיר במסגרת בני-עקיבא. היינו הולכות אחרי הבנים, שרות ברחובות העיר, ונכנסות בכל בית כנסת לעזרת הנשים בשירה חזקה שמתחברת לשירת הבנים בעזרת הגברים. אהבתי את החג הזה ולקחתי בו חלק פעיל, עד שהגעתי לגיל שבו תנועת נוער כבר לא רלבנטית. אני זוכרת כמה כאב לי החג הראשון שבו נאלצתי לבהות מעזרת הנשים על השמחה הגדולה שהיתה בעזרת הגברים, מבלי יכולת להצטרף אל השמחה הזאת.

מתישהו התגברתי על הכאב. אולי זה היה חלק מניתוק מסויים מהדת שחוויתי במילא, ואולי זה היה בבחינת "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם" (כלומר, אם אני לא יכולה לרקוד ולהזיע בשמחת תורה, אני אחתוך יותר מוקדם הביתה ואתעמק בעיתוני החג כשאני שרועה על הספה מתחת למזגן).

אולי בגיל 20 הייתי מוצאת עניין במניין לנשים, שבו נשים רוקדות עם ספרי התורה (ואף קוראות בתורה). ממרומי גיל 34 זה נראה בעיני מיותר. זה נראה לי כמו מאבק על כלום, מאבק חיצוני שכל מהותו היא יחסי ציבור ולא רצון אמיתי בשינוי מעמד הנשים ביהדות ובכלל.

אישית, אני שמחה שאלוהים חילק את המצוות שלו בצורה לא שווה. גם ככה קשה לי לקיים את רובן, אז אם הייתי מוסיפה לזה את כל מצוות העשה שהזמן גרמן, הייתי בכלל במינוס מצוות אדיר. נח לי להאחז במשפחה ובילדים כתירוץ לאי יכולתי לקיים שורה ארוכה של מצוות. כשזה מגיע לקיום מצוות אני בהחלט לא מחפשת להגדיל ראש, אלא מסתפקת במה שממש ממש חייבים לעשות.

אני בהחלט יכולה להבין את אלה שנפגעות מזה שחלק נכבד ממצוות היהדות לא סופר אותן, אבל אני מבקשת שלא יקראו לעצמן פמניסטיות ולא ינופפו באידאולוגיה הפמניסטית בבואן לתבוע את עלבונן. יש ביהדות מספיק כללים / טקסים אנטי פמניסטיים שאפשר לנסות לשנות (מישהו אמר "כיסוי ראש"?), לפני שנטפלים למאבקים חסרי תכלית ותועלת כמו ריקוד עם ספר תורה בשמחת תורה.

(ואם הייתי קוראת מאמרים ומעמיקה אינטלקטואלית במה שניסיתי להביע כאן, הפוסט היה יוצא יותר מסודר ועם קצת יותר בשר, אבל את זה אני אשאיר לחברותי החכמות, האינטלגנטיות והפמניסטיות: נטע ושיר דמע. אני מסתפקת בזה שזרקתי להן כדור להנחתה).

בלי קשר: היה לי ממש כיף בחגים. אני יודעת שלא יפה להודות בזה, ושהטרנד הנכון הוא לקטר, אבל בחיי שנהניתי מכל רגע ושהתבאסתי לחזור לעבודה הבוקר.

נכתב על ידי nina, 7/10/2007 12:42, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מביעה עמדה חברתית, חדשות המגזר
62 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של John65 ב-23/10/2009 02:04

התפיסה החברתית של היהדות הדתית (או: למה אני חושבת שאני צריכה לכסות את השיער שלי)

אחד הדברים המעניינים והמבאסים בכתיבת בלוג לאורך שנים, זו העובדה שכותב הבלוג יכול לראות בצורה מביכה ומפורטת איך הוא ודעותיו משתנים לאורך השנים ובהתאם לנסיבות. רוב האנשים סבורים שהאני הפנימי שלהם הוא עקבי ואחיד ולא ישתנה בשום מצב ובשום מקרה. כתיבת בלוג מוכיחה לכותב שהאני הפנימי שלו נע ונד בהתאם לגילו, טרנדים אופנתיים, נסיבות הזמן והחיים, צרכים חברתיים ולפעמים גם סתם בלי סיבה.

אמונה דתית היא החמקמקה ביותר מבין סך כל פרטי האני הפנימי. היא תלויה בלב. היום הלב מאמין מחר לא. ולפעמים גם להפך. דווקא השינויים הגדולים והקיצוניים באמונה הדתית הם אלה שדורשים הכי פחות הסברים.

כמה הסברים ידרש לתת חילוני, שגילה את האור, והיום הוא רב בירושלים עם 8 ילדים? רוב האנשים ינידו בראשם (בשמחה או בעצב, תלוי לאיזה צד אתם שייכים) וימשיכו הלאה בחייהם.

כמה הסברים ידרש לתת דתי שהגיע למסקנה שאלוהים מת בשואה (או בכל אסון אחר), והחליט להוריד כיפה ולהפוך לפרופ' שמאלני? גם פה רב האנשים ינידו בראשם וימשיכו הלאה בחייהם.

דווקא השינויים הקטנים הם אלה שידרשו את הכי הרבה הסברים. אם עד היום היית דתיה שלא הלכה עם כיסוי ראש, מה גרם לך פתאום להחליט שאת רוצה לחבוש כיסוי ראש??? הרי האמנת גם אז וגם היום, אז מה השתנה???

מה באמת השתנה? הייתי רוצה לומר שראיתי את האור ושאני מבינה היום כמה היה חשוב לקבל עלי את המצווה הזאת באהבה, אבל למרבה הצער האמת שונה. אני מכירה בחשיבות החברתית של המצווה הזאת, ולכן אני מקבלת אותה עלי, מתוך השלמה ולא מתוך אהבה.

כתבתי פה בעבר על התפיסה הדתית המבולבלת שלי, אבל מרבית הפוסטים בנושא הועברו לסטטוס של טיוטא, הואיל ויש לי יסוד סביר להניח שהאנונימיות שלי פה בבלוג אפסית למדי. אם בכל זאת אצא מהארון אליו נכנסתי ברגע שבו רשמתי את בתי לבי"ס תורני, אומר שאני מאמינה בכל ליבי שאלוהים קיים. יחד עם זאת, אני לא מאמינה שהוא בוחן את כל מעשינו בצורה דקדקנית, נקמנית וקטנונית. אני לא מאמינה שהוא סופר כל מצווה ומצווה וכל עבירה ועבירה. אני גם לא מקבלת את כל האבסודרים שתחום פסיקת ההלכה הגיע אליהם (ע"ע האיסור חיטוט באף בשבת). צר לי על הרבנים שנאלצים להתבזות במתן תשובה על שאלות הזויות כגון אלה, רק בגלל שדתיים רבים מפחדים לחשוב בשביל עצמם, וחושבים שאלוהים יעניש אותם על כך שעברו על תולדה של תולדה של תולדה של איזה אב מלאכה.

יש מידה רבה של חברתיות במצוות הדתיות. אני טוענת שדמותה של היהדות הדתית היום אינה נגזרת מההלכה אלא נגזרת מנורמות חברתיות. נורמה חברתית כזו רואה דתיה במכנסים בצורה חמורה יותר מאשר דתיה בלי כיסוי ראש. נורמה חברתית כזו רואה דתי בלי כיפה בצורה חמורה יותר מאשר דתי בלי ציצית. זאת למרות בשני המקרים שהצגתי התורה (אם אני לא טועה) רואה את ההפך הגמור. וזאת רק דוגמית.

כל עוד הילדים שלי היו קטנים יכולתי לשמור על עמימות בנוגע להשתייכותי החברתית ברגע שהם גדלו, נכנסו למוסדות חינוך, התחילו לרכוש (ולדרוש) חברים מהשכונה, היה עלי להחליט מהי השתייכותי החברתית. בעלי ואני החלטנו בצורה חד משמעית וללא שניה של היסוס כי אנו רוצים לחיות בחברה הדתית. כתוצאה מההחלטה הזו היה עלינו לקבל על עצמנו כמה קודים חברתיים / דתיים. נכון שיכולנו לחיות כאינדבידואליסטים בתוך החברה הדתית, אבל אני לא אוהבת אנשים שמסרבים לקבל קודים חברתיים של חברה שהם חיים בה. בעיני זאת התנהגות אנטי-סוציאלית מעצבנת שכל מטרתה היא להרים עצמך מעל האחרים ולחנך אותם לדרכך. ואם אתה חש שאתה צריך לחנך אחרים בחברה בה אתה נמצא, לא עדיף שתמצא חברה אחרת שתתאים לך יותר?

היה מעניין לגלות עד כמה נכון המשפט "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", מכיוון שכללים דתיים שקיבלנו על עצמנו בצורה מלאכותית וחברתית גרידא, הפכו פתאום לכללים אהובים וחשובים, ועם הזמן הוספנו לעצמנו עוד ועוד כללים, שבעקרון אי אימוצם לא היה מוביל ל"נידוי חברתי". לדוגמא, ויתרתי על מכנסיים בכאב, מתוך אילוץ חברתי, אבל על הארכת השרוולים והויתור על המחשוף החלטתי מיוזמתי, ללא כל אילוץ חברתי (חצי שרוול ומחשוף בדרגה מסויימת עדיין מקובלים בחברה הדתית), אלא מתוך תחושה פנימית של חוסר נעימות להסתובב עם יד חצי גלויה ומחשוף עמוק מדי.

רק לגבי כיסוי הראש התלבטתי עמוקות. כשהתחתנו היה לי ברור שאלך עם כיסוי ראש, אבל בעלי הטיל וטו. כיסוי ראש התחבר לו לסוג מסויים של דתיים, שהוא לא רצה להיות כמותם. בחלק מהזמן הלכתי עם כיסוי ראש בשבתות וחגים, אבל מתישהו גם זה ירד.

העובדה ששני הילדים שלי לומדים בבי"ס תורני, סיפקה לי הרבה מצבים מביכים, שגרמו לי לתהות האם לא הגיע הזמן לוותר על ההתעקשות שלא ללכת עם כיסוי ראש. העובדה שבכל ביקור בבי"ס (גם אם הוא רק למטרות איסוף הילדים ממגרש החניה) שלפתי מתא הכפפות שבאוטו את כיסוי הראש, וחבשתי אותו למס' דקות, גרמה לי מבוכה רבה. העובדה שהורים של הילדים מביה"ס ראו אותי באסיפות הורים עם כיסוי ראש ואח"כ ברחוב בלי כיסוי ראש, גרמה גם היא מבוכה. מתישהו נמאס לי לשחק את משחק כיסוי הראש, והגעתי למסקנה שעל אף שחבישת כיסוי ראש אינה כלל חברתי שאי קיומו מוביל להקאה מהחברה הדתית, עדיין זה כלל חברתי חשוב מאוד, שעד שלא אקיים אותו לא אהיה באמת שייכת.

יום כיפור מתקרב, וזה היום הכי טוב בשנה לחזור בו בתשובה. זה יכול להיות תירוץ נפלא להחלטה להתחיל לחבוש כיסוי ראש. למרות שהצום הוא עוד יומיים, אני עדיין מתלבטת. רציתי להוציא הודעה נרגשת לכל החברות שלי ולבקש מהן להתייחס לשינוי כאילו כלום לא קרה, אבל אני עדיין לא בטוחה שאני מוכנה לעשות את השינוי הזה. זה לא שאני אוהבת את השיער שלי עד כדי כך (להיפך, אני די מתעבת אותו), אבל יש בהחלטה על חבישת כיסוי ראש ויתור הרבה יותר גדול מכל הויתורים שעשיתי עד עכשיו, יש בצעד הזה משהו הרבה יותר מפחיד מכל הצעדים שעשיתי עד עכשיו. אני לא ממש מצליחה לשים את האצבע על מה שמפריע לי לעשות את הצעד הזה בלב שלם, אבל זאת עובדה שקיבלתי על עצמי החלטה, שבינתיים אני לא כ"כ מסוגלת לבצע אותה.

גמר חתימה טובה לכולם, וצום קל לכל הצמים.

מכיוון שהעידכון האחרון בבלוג נעשה הרבה לפני רה"ש, לא הספקתי לאחל שנה טובה, אז אני מנצלת את ההזדמנות לאחל לכל קוראי הבלוג שנה טובה ונהדרת. שנה של בריאות והצלחה. שכל אחד מאיתנו יזכה במהלך השנה הזאת למימוש הפוטנציאל שלו (גנבתי לנטע את הברכה...) ולהגשמת משאלות ליבו.

נכתב על ידי nina, 20/9/2007 14:09, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים, מהרהרת
תגיות בטכנורטי: אנתרופולוגיה בגרוש, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים, מהרהרת
222 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שיר דמע ב-10/10/2007 11:31

זהירות פוסט גזעני
אני גזענית. לא, לא מדובר בגזענות מתוך אידאולוגיה מוצקה. להפך, אם תדברו איתי באידיאליזם, אני אתן לכם הרצאה שלמה מלאת להט על כך שכל בני האדם שווים ויש להתייחס לכולם באופן ענייני ולא על בסיס עדתי / מגדרי / דתי. אבל אם ארד רגע מאידיאלים ודיבורים בעלמא, ואסתכל עמוק לתוך עצמי ולדרך שבה אני מתנהגת בפועל, אני חייבת להודות שאני גזענית. גזענית, אבל לא יותר מכמעט כל ישראלי אחר ברחוב.
כולנו גזעניים, בעיקר כי כולנו אוהבים לבלות עם אנשים "כמונו". אנחנו לא מגדירים זאת כ"גזענות", אבל הדרך שבה אנו חושבים והדרך שבה אנו מתנהגים מעידה על גזענות. אצל חלקנו (בעיקר אלה הסמולנים) הגזענות מסווית היטב, לעיתים מוסוות ב-over doing לטובת המיעוט הנרדף, אבל גם זו בעצם גזענות (טובה אומנם, אבל גזענות).

איתרע מזלנו, ונקלענו לחודשי יולי-אוגוסט (הידועיים גם בכינויים: "חודשי מסחטת הכספים") עם מצוקה תקציבית וחוסר איזון בתזרים המזומנים הביתי. אלוהים יודע לאן נעלמו 2 תוכניות החסכון האומללות שהיו לנו בחשבון וכיצד המשכורת שלי התאדתה עוד בטרם הספיקה לעשות הופעת בכורה בדף חשבון הבנק, אבל ה-11 ביולי מצא אותי במינוס מטריד, ועם רשימת הוצאות ארוכה כאורך הגלות.
מכיוון שסימנים מקדימים התפזרו להם כבר בחודשי מאי ויוני, ידעתי להערך בהתאם ולהודיע לבני המשפחה שהחופש הגדול השנה יהיה בסימן קיצוצים וחסכנות. כצעד ראשון, החלטתי שלא לחדש את המנוי לבריכה היוקרתית, שבה נהננו לבלות עם אנשים כמונו (בערך. כי אחרי הכל רוב האנשים שם חילוניים, ואנחנו דתיים...).
ככל שהתקדם לו החופש הגדול, הגעתי למסקנה שאי אפשר לשרוד אותו ללא בריכה, מה גם שמס' 2 הוא כבר בן 6.5, ולכן חייב ללמוד שחיה. לאחר בירורים רבים, הגעתי למסקנה שהדיל הזול ביותר נמצא בבריכה העירונית, הבריכה היחידה שלא מחייבת אותך לעשות מנוי, ושנותנת לכל אדם להכנס בשעריה במחיר הוגן וללא ליווי חבר, ושמכילה הרבה אנשים שהם... אממממ... נו... לא ממש כמונו.
סנוביזם לחוד ומצוקה תקציבית לחוד. יש רגעים בהם גם גזען נאלץ לחוות רגעי אי נוחות ולבלות עם אנשים שאינם ממש כמוהו, וזה היה אחד מהרגעים האלה. בפרצוף סובל ואומלל, ועם תרמיל מצוייד במנעול (כי בטח פראי האדם בבריכה העירונית ינסו לגנוב את הארנק היוקרתי סטייל לואי ויטון שקניתי בשוק בתורכיה ברגע שבו אלוהים יודע על מה חשבתי) שמתי פעמי לבריכה.

מדהים איך הילדים לא חשו בשום אי נוחות. לילדים, כנראה, טבעי לבלות עם אנשים שאינם כמותם, או שהם לא שמים לב לדקויות להבדלים בין בני האדם, ולא מודעים לכך שיש אנשים שהם "כמותם" ואנשים ש"אינם כמותם". מדהים יותר לגלות שגם אי הנוחות שלי נעלמה במהירות. היי, לאנשים פה אין קרניים. ובאופן מפתיע, הם הרבה פחות מופרעים וצעקניים מכל הסנובים העשירים שאיתם שחינו בשנה שעברה. מיי גוד, הילדים פה ממש מחונכים! כן... גם האתיופים. הבריכה היתה נקיה, אף אחד לא התקרב אפילו לתרמיל שלי, אף אחד לא הציק או הרביץ לילדים שלי, אף אחד לא נתן לנו להרגיש שונים רק בגלל שהיינו הבלונדינים היחידים בבריכה (והרגליים שלי סינוורו בלבן הבוהק שלהם), ואף אחד לא בהה בחוסר נימוס מעיק בצליעה של הבת שלי ו/או שאל אותנו שאלות מעיקות בנושא.

ישבתי על שפת בריכת הפעוטות, הסתכלתי מסביב ועשיתי עם עצמי חשבון נפש קטן.

אגב, ים ובריכה:
אלכסנדר מאן הציג (לפני מס' שבועות) בפני קוראי הבלוג שלו את השדיני, וגרם לי לתהות מהי אופנת בגדי הים הדתית.

חלפו שנים רבות מאז בילתי בחוף ים נפרד. המעט שאני זוכרת מחוף ים שכזה היה תערובת מוזרה של כוסיות בבקיני, נשים המשתזפות טופלס ונשים חרדיות עם טורבן על הראש וחלוק פרחוני על הגוף.
הים מציב בפני האישה הדתית אתגר לא פשוט. מצד אחד, יש חוקי צניעות, ואלה לא נעלמים פתאום רק כי חם ובא לנו ללכת לטבול בים ולשרוץ על החוף. מצד שני, חם! ויש ים! ומתחשק לטבול בו ולשרוץ על החוף!
אז יש כאלה שמנצלות את איצטלת החוף הנפרד, וטוענות שהמקום מוגן מספיק כדי שהן ילכו בו עם בגד ים, אפילו עם בקיני. ויש כאלה שגם בחוף נפרד ילבשו מעל בגד הים השלם חולצה וברמודה.

בשיטוטי באינטרנט מצאתי את בגדי הים האלה: http://www.wholesomewear.com/page-4.html וגם את אלה: http://www.modest-swimwear.net/swimsuitpictures.htm ולמוסלמיות אפילו את אלה: http://www.ahiida.com/index.php?a=results&subcat=65
בגדי הים המוסלמים פותרים גם את בעית הצניעות וגם את בעית כיסוי הראש.
הפתרונות המוצעים באתרים דלעיל הם נהדרים, אבל בפועל מעולם לא ראיתי מישהי שלובשת אותם. אולי אחת מקוראות הבלוג, שכן מבלה בחוף נפרד, תוכל לעדכן אותי האם האופנה הזאת תפסה במגזר, ובכלל מהי אופנת בגדי הים בחופים הנפרדים.

נכתב על ידי nina, 16/7/2007 10:08, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, חופש גדול, מהרהרת
68 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-5/8/2007 07:24

שרמוטה

בתוך להט הויכוח על המתנחלת המקללת, נראה לי שאני היחידה שפשוט נקרעה מצחוק למראה הסרט. הסיטואציה ההזויה (קימעא) של דוסית כשרה למהדרין המגלגלת על לשונה בכזאת חדווה קללה עסיסית וגסה, היתה (בעיני) מאוד מאוד מצחיקה. כשסיימתי לצפות בסרטון הרגשתי צורך כמעט בלתי נשלט לפלוט לעבר כל מי שעמד סביבי "שרמווווווווווווווטה" בלחישה עליזה וארסית.

אחרים, מסתבר, פחות השתעשעו מהגב' אלקובי. ביניהם, למרבית הפליאה, גם דתיים רבים.

אני חושבת שהזכרתי פה פעם את תאורית אחוות המיעוט שלי (טרם מצאתי שם מוצלח לתאוריה הזאת, סורי). התאוריה הזאת (שברור לי שהיא לא בלעדית לי ויש עוד אלף כמוני שהגו וכתבו אותה, אבל תנו לי להרגיש קצת מיוחדת, תודה.) טוענת שכאשר אתה חלק ממיעוט, אתה תרגיש אוטומטית הזדהות עם חבר אחר לאותו מיעוט, ולכן תרגיש צורך כמעט בלתי נשלט להגן עליו אל מול אנשים שאינם בני המיעוט, אפילו אם הוא עשה דברים שבעיניך הם לא מקובלים.

התאוריה הזאת יכולה להסביר, לדוגמא, מדוע דתיים רבים כ"כ הרגישו צורך לתמוך בזכותו של יגאל עמיר להתחתן ולהביא ילדים, ומדוע הם בוחרים לקרוא לו סתם "יגאל עמיר" ולא "הרוצח המתועב של ראש הממשלה, יגאל עמיר".

אולי בגלל תאורית "אחוות המיעוט" לא ציפיתי לראות תגובות המגנות את יפעת אלקובי מהכיוון הדתי, אבל משתתפי פורום "הורות ומשפחה" בכיפה הפתיעו אותי. מרבית המשתתפים בשירשורפלצת בנושא הביעו מחאה על התנהגותה של יפעת אלקובי. רובם אמנם גילו הבנה לנסיבות שהביאו אותה להתפרץ והזדעזעו בעיקר מהעבודה שבחורה צנועה וחסודה כזאת מנבלת את פיה בקללות עסיסיות כאלה, אבל היו גם כאלה שהזדעזעו מהמוסריות הנמוכה ומחילול השם.

מסתבר שהציבור הדתי יודע לעשות חשבון נפש* או לכל הפחות להגיב עניינית לעוולה שמבצע אחד מתוכו ולא להגן עליו באופן אוטומטי.

מעניין איך תהיה התגובה של אותם אנשים בנושא בפורומים חיצוניים ולא פנימיים, כי אחוות המיעוט מתייחסת להגנה כלפי חוץ, אבל אינה שוללת ביקורת כלפי פנים.

*אגב, לא כולם הסכימו עם הצורך לעשות "חשבון נפש":

"עד כמה צריך לעשות חשבון נפש ציבורי?

לכולנו ברור שהמקרה (שאיננו בכלל כה נורא, שפה מאד נמוכה ולא ראויה, אבל זה בודאי לא עברה על החוק, אפילו הלכתית לא מלקים על זה) לא מייצג את המגזר בכלל. מתי שמענו שהמגזר החילוני עושה חשבון נפש על המקרים הנוראים שקורים בו?

אני מסרב בתוקף לקחת אחראיות על מעשיו של פלוני, אני מסרב להתנצל על מה שאין לי שום קשר אליו.

ולא, לא רצחתי את רבין !!!!"

הדעה הזאת מעניינת במיוחד, כשבודקים את היסודות שהובילו את הכותב לדעה הזאת:

"לפני שנתים כתבתי מאמר מאד חריף על חברון, יצהר ואיתמר. אחרי שהשלטון החריב חבל ארץ שלם שהיה אולי תמצית הציונות, אני אישית יצאתי מהמשחק הזה. כל הקרחון של התנהגותם הגסה והנוראה של קומץ אנשים (נגיד 1000 טוב, כמה זה ליד כל הציבור שלנו, ליד כל המתנחלים?) לא מתקרב לקרסולי הנבלה שנעשה בשם החוק ועל ידי מנגנון השלטון בדמות החרבת גוש קטיף וישובי השומרון. אז חוסר הפרופורציות הוא בין ההטפלות וההכללה שאת (ולא רק את) שותפה לה ביודעין או בלא יודעין."

(ההדגשה היא שלי, ולא במקור)

הנה עוד השפעה של ההתנתקות, שלא נלקחה בחשבון. האם בשל ההתנתקות יכניס הציבור הדתי (או ליתר דיוק חלקים ממנו) גם את השוליים הקיצוניים תחת חיקה של אחוות המיעוט? ימים יגידו.

קריאה מונחית בנושא רצח רבין ונאמנות שבטית ימנית-דתית:

http://www.aplaton.co.il/story_255

(אל תפספו את התגובות)

נכתב על ידי nina, 18/1/2007 13:15, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, קוראת חדשות, רצח רבין
99 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-28/1/2007 07:41

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.