אם את לא יודעת לרכל, אל תרכלי

ככה הודעתי בכעס להוד מעלתה, כששוב פידחה אותי קבל עם ושכנה, כשפלטה בקול רם מדי מאחורי גבה של השכנה איזה קיטור עסיסי שקיטרתי עליה לפני כמה ימים.

"תביני" הרצתי לילדה "יש כמה כללים שצריך לציית להם אם את רוצה לרכל. אם את לא מכירה את הכללים האלה, ואם את לא מצייתת להם, עדיף שלא תרכלי!"

אחחחחח... אם רק הייתי חכמה ליישם את מה שפי אמר, הייתי חוסכת לעצמי מגה פאדיחה.

לאילנה, שעובדת בחדר שצמוד לחדרי יש מאהב. אני לא יודעת את זה בוודאות, אבל כל הראיות מראות שהבחור החביב והנחמד שמבקר אותה בתדירות גבוהה למדי ומתלחשש איתה שעות בטלפון ובמשרד, הוא לא ידיד אפלטוני, אלא קצת מעבר לזה.

כמעט בכל יום ראשון אילנה מביא שאריות מהאוכל שהכינה בשבת, והמאהב בא כדי לאכול. הביקור אורך כמעט שעתיים, במהלכן הם אוכלים, מצחקקים בקול, מדברים עוד יותר בקול, ובעיקר מפריעים לי להתרכז בעבודה.

בשלב מסויים הביקורים הכמעט שבועיים האלה הפכו לבדיחה. בכל פעם שהמאהב מגיע אני מרימה טלפון לענבל העובדת בחדר סמוך (או שהיא מרימה טלפון אלי) ושתינו מסתלבטות על הביקור השבועי.

באחד מימי ראשון ענבל לא הגיעה לעבודה. כשהמאהב בא לבקר, הרגשתי צורך דחוף ליידע את ענבל אודות הביקור, והחלטתי לשלוח לה סמ"ס. רק מה? מרוב עיפות וטימטום, במקום לשלוח את הסמ"ס המרכל לענבל, שלחתי אותו לאילנה...

אני חושבת שכל אדם בוגר (בנפשו לפחות) יודע שהעולם לא מתחלק לשחור לבן, אלא הוא בעיקר אפור. אנשים אוהבים לקטלג את האחרים בתוויות של "אדם טוב" - "אדם רע", אבל אין אדם שהוא כולו טוב או אדם שהוא כולו רע (למעט כמה יוצאים מן הכלל).

לדוגמא, כמה ימים לאחר תקרית הסמ"ס (דלעיל) אילנה טרחה להשמיע לדיצה בקולי קולות את דעתה על אנשים רעים שאין להם חיים, ולכן הם מרכלים על אחרים. מצד אחד, היא צודקת. יצאתי באמת יצור מרושע ורכלן. מצד שני, מאז התקרית, המאהב לא נצפה בשטח המשרד ואילנה התחילה לחזק (פומבית לפחות) את מערכת יחסיה עם בעלה. כך, שהמעשה המרושע שלי אולי הציל את נישואיה של אילנה או לפחות דחה את קיצם. אם כך, אני לא יצור כזה רע אחרי הכל.

אם נניח לרגע בצד את נסיונותי לנקות את המצפון, אני חושבת שהלקח העיקרי שאני צריכה לקחת לעצמי מכל התקרית הזו הוא: להפסיק לרכל!

אם מישהו מכם חושב שזה הלקח שאכן יישמתי, הוא טועה לחלוטין. מה שעשיתי בפועל היה לשנן לעצמי שוב ושוב את הכללים לרכילות נכונה, ולקבל החלטה עקרונית שלא לרכל יותר בסמ"סים לעולם!

לטובת הקוראים, קבלו את הכללים לרכילות נכונה:

1. כשאתה מרכל על מישהו, אל תשים יד על הפה שלך.

2. אל תצביע על נשוא הריכול. קבע מבטך בצד הנגדי למקום מושבו של נשוא הריכול ותכוון במילים את בן שיחך לאתר מיהו נשוא הריכול (הבחורה עם החולצה הלבנה הצמודה, שיושבת בשעה 3 שלך).

3. כשאתה יוצא מבית, המתן עד שתתרחק מרחק של 100 צעדים לפחות מגדר הבית, לפני שתתחיל לרכל על המארחים.

4. כשאתה נפרד מאדם ברחוב, הבט היטב מעבר לכתפך. רק ברגע שאותו אדם נעלם באופק, אתה יכול לרכל עליו. ורצוי שתעשה את זה בשקט, כי יתכן שקרוב משפחתו מסתובב באזור.

5. על תרכל עם אנשים שזרים לך. אתה לא יכול לדעת מה מידת קרבתם לנשוא הריכול.

6. אל תשלח ריכולים בסמ"ס או במייל. ריכולים צריכים להעשות פנים אל פנים, כשאתה רואה עם מי אתה מדבר ובודק מי יכול להקשיב מסביב.

אתם מוזמנים להוסיף כללים ששכחתי.

חג פסח (כשר) ושמח לכולם

אל תאכלו יותר מ-4 מצות ביום, זה עושה כאבי בטן.

קבלו את כלת בת המצווה

אני שונאת אירועים חברתיים המוניים. באירועים כאלה אני צריכה כל הזמן לעמוד על המשמר כדי לא לעשות פאדיחות, אבל בסופו של דבר תמיד יהיה מישהו שיטען שלא הייתי מספיק נחמדה אליו, כי לא נתתי לו נשיקה על הלחי הנכונה או לא לחצתי לו את היד חזק מספיק או שלא עיפעפתי בעיני בחיוך כשהסתכלתי עליו מצידו השני של החדר. לך תסביר לאנשים שמרבית הזמן הייתי עסוקה בלשרוד את האירוע מבלי לצנוח על ישבני כשכל תכולת הבופה מתפזרת על בגדי המהודרים.

הייתי בבת-מצווה אתמול בערב. אירוע מיותר לחלוטין. בכלל בת מצווה באולם זה אירוע מיותר לחלוטין, במיוחד כשמדובר בבת-מצווה חילונית. מה בדיוק אנחנו חוגגים כאן? את כניסתה של העלמה לעול תורה ומצוות? האם פיצוץ בלוני הליום, שתיה לשוכרה וריקוד סולו של כלת השמחה לצלילי שיר עלום שם של נלי פורטדו נחשבים כציוני דרך הולמים? אני מודעת לכך שאני יוצאת צנונית לאללה ומחרבת מסיבות, אבל אם זה תוכן האירוע, תקראו לזה "מסיבת יומולדת" ותעזבו אותי בשקט. מה בדיוק היתה הרלנבטיות שלי, כקולגה לעבודה של האמא, בתוך מסיבת הילדים הזאת? אני מקבלת את הטענה שבחברה החילונית בת/בר מצווה מסמלים מעבר מילדות לבגרות בלי כל הקטע של עול תורה ומצוות, אבל בטח גם החברה החילונית יכולה לטעת באירוע משמעותי כזה תוכן קצת יותר עמוק ממסיבה סתם במועדון אפלולי.

לפחות לא היו שם רקדניות בטן או רקדניות ברזילאיות. גם זה משהו להודות עליו, לא?

בכל מקרה, 5 דקות לפני שתיכננתי להתחפף שמתי לב שהמעיל שלי נעלם. מילא המעיל, הוא גם ככה בן 8 (עוד 5 שנים בר-מצווה!), אבל בכיס המעיל היו מונחים הטלפון הנייד שלי ומפתחות הרכב. ואין מפתחות רזרביים, גם לא בבית. נכנסתי להתקף היסטריה קל וממש לא פוטוגני, עד שחיברתי 1 ועוד 1, והגעתי למסקנה שגנבת המעיל היא לא אחרת מדיצה. התקשרתי לטלפון הנייד שלי (שנמצא, כאמור, בכיס המעיל), אבל דיצה לא ענתה. בסוף התייאשתי, והתקשרתי לטלפון הנייד של דיצה עצמה. היא ענתה לי אפופה כולה. השמועה אומרת שהיא שתתה באירוע כמה וודקות. לאחר מו"מ ארוך, במהלכו היא דרשה שאבוא לקראתה (היא חנתה בשולי איזה כביש מהיר במרחק של כ-10 ק"מ, ואני על עקבים ובלי אוטו) היא נאותה לחזור לאולם ולהשיב לי את המעיל ומפתחות הרכב. נדהמתי לגלות שהמעיל היה עליה. כלומר, היא לבשה מעיל שקטן ממנה ב-2 מידות לפחות, ולא שמה לב שמשהו פה לא בסדר. הכיס של המעיל צילצל בטירוף (וגם רטט, כי הטלפון שלי גם על רטט), והיא עדיין לא שמה לב.

חזרתי לאולם חבוטה ורצוצה (נפשית) עם מעיל, מפתחות וטלפון נייד. כולם שלי. ונאלצתי לזייף חיוך וקלילות למשמע ההסתלבטויות מסביב עלי ועל דיצה. אני יודעת שאני לא אשמה בפאדיחה, ובכל זאת הייתי חלק ממנה. זה מצחיק מאוד, אבל לא ממש הייתי במצברוח להומור עצמי או כל סוג הומור אחר. אחרי רבע שעה של סבל מנומס, נפרדתי מכולם לשלום, ספגתי עוד 5 בדיחות מתבקשות והלכתי הביתה. בעצם נסעתי הביתה. עם המעיל, הנייד והמפתחות.

הגעתי הביתה בשלום, ואפילו מצאתי חניה, אבל איך שיצאתי מהאוטו נשבר לו עקב המגף הימני. החזקתי את העקב ביד ודידתי הביתה מנסה נואשות שלא לבכות. או לצחוק. לא ממש ברור לי מה היה יוצא ממני קודם. מצד אחד, תקרית העקב הוכיחה לי שזה בהחלט לא היה הערב שלי. מצד שני, טוב שהעקב נשבר בדרך הביתה. לו העקב היה נשבר באולם במהלך הריצות שלי אחרי דיצה והמעיל, הפאדיחה שלי יכלה להיות קשה הרבה יותר.

אני חיה בסרטים

סרט בנות טוב הוא כזה שמשאיר אותך אחריו עם חיוך דבילי על הפרצוף, שרידים של דמעה ותחושת "אההההההההההההה" נעימה בלב.

סרטי בנות בדר"כ זורקים אותי להירהורים עמוקים כאילו היו מינימום סרט סינמטקי (סרטים סינמטקים, אגב, זורקים אותי בדר"כ לשינה עמוקה). אני יכולה להגות בסרטי בנות במשך שעות, למרות שבשורה התחתונה העלילה שלהם די קבועה: יש שם גבר ואישה, הם מתאהבים, הם נפרדים, הם חוזרים זה לזה, ומתישהו במהלך הסרט יש גם מוות.

ראיתי אתמול את הסרט "אחוות המכנסיים הנודדים" (שתורגם בעברית ל"אחוות הג'ינס"). סרט בנות חביב ביותר. מתאים אמנם יותר לילדות בנות 15-26, אבל עדיין הצלחתי להתחבר אליו ולדמוע. מצד שני, הסרט לא השאיר אותי עם תבונות עמוקות במיוחד, מעבר למחשבה שיוון נראית נפלא, וכך גם השחקן ששיחק את החבר היווני של אחת הגיבורות.

סרטי אימה, לעומת זאת, אני שונאת.

אמרו לי פעם שסרטי אימה עוזרים לאנשים להתמודד עם הפחדים שלה, בכך שהם מממשים את הפחד הגדול ביותר שלך אל מול עיניך. עלי זה לא עובד ככה. סרטי אימה מחדירים בי פחדים גדולים יותר מאלה שהיו שם קודם, ולא משנה כמה אשכנע את עצמי שסוף הסרט חייב להיות טוב ושהרוצח המטורף ימצא ויוכחד.

מירי, חברתי היפה, החטובה והמהממת (שגם קוראת פה מדי פעם) מנהלת מערכת יחסים שלמה עם העולם המטאפיזי. רוחות רפאים מבקרות אותה בקביעות, גם בחלומות אבל גם בסתם ליל חולין. לאחרונה מכשירי החשמל בביתה התחילו לקבל חיים משל עצמם. היא חושבת שהרוח מנסה לשדר לה מסר. אני חושבת שהייתי בורחת מהבית ממזמן כל עוד נפשי בי.

כנראה שלמירי יש השפעה שלילית עלי, כי פתאום התחלתי לחשוד שיש רוח רפאים באוטו שלי. לפעמים כשאני לוחצת על דוושת הברקס, אני מרגישה שמישהו דוחף לי את הדוושה יותר למטה. הרגל שלי נשארת חצי באוויר, אבל הדוושה ממשיכה להילחץ מעצמה. לפעמים הרגל שלי רק נחה על הדוושה, כמתלבטת אם לבלום או לא, ופתאום הדוושה נלחצת מעצמה והאוטו בולם. אולי רוח הרפאים הזאת אחראית גם לכל זירמי החשמל הסטטי שהאוטו שלי זורק לכיווני ביציאה, ואולי פשוט אני צריכה להפסיק ללכת עם גרביונים ו/או נעלים שהסוליה שלהם מעבירה חשמל ססטי.

סיפרתי למירי על רוח הרפאים הזאת, אבל אני חושבת שדברי לגמרי איבדו מאמינותם, מכיוון ששניה לפני כן סיפרתי לה שראיתי גמל בכביש העוקף. בחיי. אי-שם באחת מערי השינה של גוש דן מסתובב לו גמל בצידי הכביש העוקף. אני מניחה שעשיתי לעצמי אאוטינג מסויים פה, אבל אנא שימרו את הניחושים לעצמכם.

בפורום הדתי האהוב עלי עולה מדי פעם שירשור המבקש המלצה ל"סרט נקי". אני אף פעם לא מוצאת מה להמליץ בשירשורים האלה. ההגדרה של "סרט נקי" מאוד משתנה מאדם לאדם. בעיני סרט עם נשיקות לוהטות וקללות גסות הוא סרט מאוד נקי. בעיני אחר לא. אישית, אני כמעט ולא מכירה סרטים נקיים, כי בדר"כ יש להם נטיה לשעמם.

פעם יצאתי עם מישהו, שהכימיה ביננו לא ממש זרמה. היתה לי הרגשה שהקשר ביננו (שהתחיל  דווקא בצורה רומנטית מאוד) עומד לפני סיום, אבל בכל זאת לא יכולתי לחתוך. כדי לחסוך מעצמנו פגישת שיחות נפש מעיקה, הצעתי לו ללכת לסרט. כמובן שהייתי צריכה למצוא סרט נקי, כי הוא היה דתי למדי (הוא היה דתי יותר ממני, ואני הייתי אז בתקופת שיא הדתיות שלי, כראוי לקומונרית בישראל). יצאתי מנקודת הנחה שסרט מצוייר הוא בהכרח סרט נקי, ולכן הצעתי לו ללכת ל"אלדין". איך שאנחנו מתיישבים באולם הקולנוע, מתחילות לרוץ להן הפרסומות. בפרסומות לטמפונים קברתי את עצמי מבושה. בפרסומת לקרמיקה גוטשטיין (ושוב אאוטינג מסויים), שבה אישה חשופת חזה שוטפת את עצמה באמבטיה מבהיקה וכותבת על הראי באודם "אני אוהבת אותך גוטשטיין", כבר חיפשתי בור באדמה לקבור את עצמי בתוכו. את שאר הסרט אני לא ממש זוכרת, אבל אני לא לגמרי סגורה על זה שסרט שהכוכבת בו לבושה בשארוול וחזיה, יכול להיות מוגדר כ"סרט נקי", גם אם הוא סרט מצוייר.

כל הפחדים כולם

שיר-דמע ומרקופריד העבירו לי את השרביט ואיתגרו אותי לכתוב על הפחדים שלי.

יש משהו די מוזר בלפחד. זו בעצם תחושה לא רציונלית כלפי חוויה שמעולם לא חווינו. מרבית האנשים מגלים כי ברגע שהם חווים את אחד הפחדים הכי גדולים שלהם (כהגדרתם) הם לא עסוקים בלפחד, אלא בלהתמודד. כשמשהו מפחיד קורה לנו, אין לנו זמן לעסוק בתחושת הפחד, אלא פשוט להתמודד עם מה שניצב בפנינו. מרבית האנשים יוצאים מחוזקים ומעודדים מהתמודדות עם חוויה שבתחילה פחדו ממנה.

בעבר הצהרתי פעמים רבות על פחד מדברים מסויימים ועל חוסר יכולת להתמודד עם דברים מסויימים. אלוהים הוכיח לי שוב ושוב שאני מדברת שטויות. כמעט כל דבר שהצהרתי שלא אוכל להתמודד איתו, התרחש, ואני למדתי שאני יותר חזקה ממה שחשבתי. בנוסף, גם למדתי לא להצהיר הצהרות.

את הפחדים שלי אני יכולה לחלק לפחדים קטנים ודביליים ולפחדים מהותיים ועמוקים. עם הפחדים העמוקים והמהותיים אני מעדיפה שלא להתעסק, כדי לא למצוא עצמי שוב מצהירה הצהרות ומאתגרת את אלוהים לנסות אותי שוב בנסיונות קשים.

לכן, קבלו את הפחדים הקטנים והדביליים שלי:

1. אני מפחדת שיום אחד כל הג'וקים, החומיינים והנמלים (נמלים או נמלות?) שהרגתי יחזרו כדי להתנקם בי. אולי אי-שם בגן עדן של הרמשים יש תמונה שלי ועליה מצויירת מטרת ענק? אולי ביקום חלופי של ג'וקים ויבחושים אני מוגדרת כפושעת מלחמה?

2. אני מפחדת מנחשים. הם מגעילים אותי ברמות. לא מסוגלת להסתכל עליהם, אפילו לא בטלויזיה. לא מסוגלת לחשוב על לגעת בעור החלקלק והקריר שלהם. אפילו כתיבת הפיסקה הזאת מעבירה בי צמרמרות של פחד וגועל.

3. אני מפחדת להסתכל במראה בחושך או להוריד מים בשירותים בלילה כשאני עוד יושבת על האסלה. במקרה הראשון אני תמיד מפחדת שאיזו רוח רפאים תצוץ במראה מאחורי הכתף שלי. במקרה השני אני מפחדת שאיזו מכשפה תשלח את היד מתוך האסלה ותמשוך אותי לתוך הביוב. אני יודעת שמדובר ב-2 פחדים מאוד הגיוניים, הנתמכים בשלל ראיות והוכחות לאמיתותם, ובכל זאת: אני מורידה מים רק לאחר שקמתי מהאסלה, ואם יש חושך בחדר השירותים, אני שוטפת ידים מבלי להסתכל בראי.

יש גם פחדים שהתגברתי עליהם (בערך):

אני מפחדת מגבהים. תמיד כשאני מסתכלת לתהום או מגובה רב למטה, יש לי הרגשה שעוד שניה אפול. למרות זאת, אני לא נותנת לפחד הזה לשתק אותי ו/או למנוע ממני מלטפס למקומות גבוהים ולהציץ למטה.

אני מפחדת ממעליות, מאז שנתקעתי באחת בגיל 6. שנים לא עליתי במעלית, עד שהגעתי לבית של חברה שגרה בקומה 7. כיום אני עולה במעליות בלי בעיה, אבל עדיין מצטמררת בכל פעם שהמעלית מתחילה לקרטע.

אני מפחדת ממקומות סגורים (ע"ע פחד ממעליות?). זה לא שאני נמנעת מלהכנס למקומות סגורים, אבל אני מודה שאני נושמת בקלות רבה יותר בשניה שאני יוצאת מהמקומות האלה.

ועכשיו אני מפחדת להעביר את השרביט הלאה, כי מה יקרה אם אעביר את השרביט למישהו שבכלל לא קורא אותי? פאדיחה, לא? ובכל זאת, אשמח לשמוע מה מפחיד את מאמי, את יעלי (שפעם זרקה לכיווני שרביט אחר, אבל סירבתי, ואני מקווה שהיא לא תסרב בחזרה, כי בעיני היא הכותבת המוכשרת ביותר בישרא או בכלל) ואת Emale (שלדעתי כמעט ולא מסתובב פה (אם בכלל) אבל בכל זאת אני מאוד אוהבת לקרוא אותו).

סיפורי חיי ההזויים

נטע איתגרה אותי לספר על אחד הדייטים ההזויים שהיה לי, וזאת במסגרת פרוייקט הדייטים ההזויים.

אני, שכלל לא חובבת פרוייקטים בישראבלוג (או בכלל) חשבתי לעצמי, מדוע לצמצם את הפוסט רק לדייט הזוי, מדוע לא להרחיב את הפוסט ולפרט חלק מהסיפורים ההזויים שאירעו לי בימי חיי?

אז קבלו את הפרוייקט של נינה: סיפורי חיי ההזויים או הסיפורים ההזויים של חיי.

אני חושבת שהסיפור ההזוי ביותר הוא סיפור הפיתות האבודות. מעשה שהיה כך היה:

לפני כמה ימים החלטתי לארוז את ילדי ולסוע איתם לבריכה. הכנתי מגבות, בגדים להחלפה, מצופים, קרמים, פירות ופיתות לארוחת ערב. הכנתי 2 חצאי פיתה עם שוקולד למריחה, 2 חצאי פיתה עם חביתה ו-2 חצאי פיתה (בשבילי) עם חומוס ונקניק פרוס. את 2 חצאי הפיתה עם החומוס והנקניק עטפתי היטב בנייר שעווה, והכנסתי לשקית. את 2 חצאי הפיתה עם החביתה עטפתי בנייר כסף והכנסתי לשקית ואת 2 חצאי הפיתה עם השוקולד עטפתי רק בשקית. (אין לי מושג למה אני מפרטת את זה, זה ממש לא שייך לסיפור). הכנסתי את כל ההשקיות עם הפיתות לשקית אחת גדולה (וזה פרט שכן רלבנטי לסיפור) ביחד עם הפירות.

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר שעות של התארגנות, הגענו לבסוף לבריכה. הילדים שיכשכו במים ונהנו, ואז הגיע הזמן לאכול. נתתי למס' 1 ולמס' 3 חצי פיתה עם שוקולד, נתתי למס' 2 חצי פיתה עם חביתה, ואז התרווחתי לאחור על כסא הנח במטרה להתענג על הפיתה עם החומוס והנקניק. הושטתי יד לשקית הפיתות, ולא מצאתי שם שום פיתה עם חומוס ונקניק. פיזרתי את כל תכולת השקית על הדשא. היו שם פירות, חצי נוסף של פיתה עם חביתה, אבל לא חצאי פיתות עם חומוס ונקניק. הם נעלמו כלא היו. חיפשתי גם בתוך תיק הבריכה את הפיתות האבודות, אבל לא מצאתי שם כלום.

ישבתי חמוצת פנים ורעבה על כסא הנח, בטוחה שהפיתה עם החומוס והנקניק מחכה לי בשלווה על השיש במטבח.

כשחזרתי הביתה נדהמתי לגלות שהשיש נקי. אין עליו שום פיתה עם חומוס ונקניק. חצאי הפיתות האבודות לא נמצאו גם במקרר, גם לא במגירות שמס' 3 אוהב להחביא בהן דברים, גם לא במרפסת (איפה שתיק הבריכה מאוחסן) או מתחת לשולחן בסלון או מתחת לשולחן במטבח או באמבטיה או בארון הבגדים או בתנור האפיה או בשום מקום אחר בבית!

חשבתי שהריח יוביל אותי בסופו של דבר למקום הימצאן של הפיתות, אבל כשבועיים אחרי האינסידנט, אני יכולה לומר שהפיתות האלה עלו בסערה השמיימה. אין להן זכר או סימן, ואיש לא יודע מה עלה בגורלן.

-דקת דומיה-

סיפור אחר הוא מתקופה מוקדמת יותר בחיי, בה החלטתי שלמרות הפטור שיש לי משירות צבאי, עלי להתגייס לצה"ל. ביררתי מה בדיוק הפרוצדורה, ונאמר לי שעלי להגיע עם תעודת הפטור ללשכת הגיוס בתל השומר. אני יודעת איפה לשכת הגיוס, כי הייתי שם במסגרת הצו הראשון (רק לקראת הצו השני, שכלל בדיקות רפואיות, החלטתי לוותר על הצבא).

בקיצור, החלטתי לנצל את נסיעת יום א' לאולפנא, כדי לסטות מעט מהדרך לצורך ביקור בבקו"ם. ירדתי בצומת אלוף שדה (ככה קראו לזה אז כשהכל היה הרבה פחות מצ'וכלל) והחלפתי אוטובוס לכיוון הבקו"ם. הגעתי עליזה ומאושרת לבקו"ם רק כדי לגלות שאני לא במקום הנכון. כדי לבטל את הפטור, אני צריכה לגשת לבסיס עצמו, המרוחק כמה מאוד מטרים מהבקו"ם.

אדם נורמלי היה לוקח אוטובוס, אבל לא אני. אני הייתי בטוחה, משום מה, שמדובר בהליכה של 5 דקות, גג. התחלתי לצעוד, ולצעוד, ולצעוד, ולצעוד, ואז שמתי לב שהדרך מאוד ארוכה. עשיתי איזה קיצור דרך דרך שדה בור מלא רגבי עפר יבשים וקוצים. עליתי גבעות ירדתי עמקים, ולאחר כ-3/4 שעה הגעתי לבסיס המבוקש.

נכנסתי לבסיס רק כדי למצוא את עצמי עוברת אומללה מחדר לחדר, עד שנמצא החדר הרלבנטי, שבו מבטלים את הפטור. בחדר היו 2 בנות עליזות ובן (לא נראה לי שהוא היה עליז, כי הוא בהחלט התעניין ב-2 הבחורות, איפ יו קנואו ווט איי מין). כנראה שהפרעתי להם באמצע הדאחקות, כי לאף אחד מהם לא ממש היה כח להתייחס אלי.

לאחר עשרות כיחכוחי גרון, מישהו הסתובב לכיווני ושאל: "מה". "א-א-אני רוצה לבטל את הפטור" צייצתי בקול חרישי. "מה השם שלך?", "נינה", "נינה, יש לך כאן את תעודת הפטור?" "כן" עניתי בשמחה (על כך שפעם אחת בחיי אני זוכרת להביא את מה שצריך בזמן). "תשימי את זה בערימה, ואנחנו נשלח לך מכתב על מה שאת נדרשת לעשות בהמשך". החיילת שענתה לי הצביעה על ערימה דימיונית. עקבתי אחרי האצבע שלה, והסקתי שהערימה הנדונה נמצאת איפשהו מחוץ לחדר. מכיוון שהחיילים מיהרו לחזור לשיחת הדאחקות בינהם, אף אחד מהם לא שם לב שאין לי מושג היכן נמצאת הערימה החשובה, וכך יצאתי לי בשקט מחוץ לחדר כשתעודת הפטור בידי, ועיני מחפשות אחר ערימת ענק של תעודות פטור.

חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי וחיפשתי, ופתאום מצאתי את עצמי, עם תעודת הפטור בתחנת האוטובוס של הבסיס. עליתי מהר על אוטובוס לכיוון צומת תל השומר, ושמתי פעמי לאולפנא.

רק כשהגעתי לחדר שלי באולפנא תהיתי ביני לבין עצמי, אם לא הייתי צריכה בכל זאת להשאיר להם את תעודת הפטור שלי, ואיך מכל הנינות שמיועדות לשירות בטחון הם ידעו לשלוח דווקא לי מכתב המבטל את הפטור. כששום מכתב ביטול פטור לא הגיע בשבועות שלאחר מכן, הבנתי שלמרות כל התלאות, לא נועדתי לשירות בטחון, ועדיף שאתרכז בבחירת מקום לביצוע שירות לאומי.

האמת היא שיש עוד כמה סיפוריים הזויים באמתחתי, אבל הפוסט הזה מתארך כבר יותר מדי. לכן, אסיים בנקודה הזאת, אבל לא אעשה זאת לפני שאשתף אתכם בויכוח מאוד מהותי שהבעל ואני ניהלנו אתמול: האם שרים "קווה, קווה דלה אומה" או "קווה, קווה דלה אומר" או אולי בכלל "קווה, קווה דלה אומק"? אודה לעזרכתם האדיבה בפתרון המחלוקת הזאת שקורעת את ביתנו.

עדכון: באדיבותו הרבה של חטא קבלו דיון מרתק, ששופך אור על מרבית שירי הילדות שלנו וכן על מילותיו של השיר "א-קווה קווה דלה אומה".