פוטנציאל מבוזבז

working 9 to 5.

מה קורה כשמכניסים מערכת מחשבים חדשה למחלקה ב-90% מהעובדים בהם הם מאותגרי מחשב?

הייתי מקליטה לכם את צלילי ההיסטריה, כדי שתבינו במה מדובר, אבל אין לי את האמצעים הטכנולוגיים.

בכנות, אני לא מבינה איך אנשי המחשבים בחברה עוד מסוגלים לגלות סבלנות כלשהי כלפי העובדים פה במחלקה. אנשים לא הגיעו להדרכות שנעשו בנושא המערכת החדשה, ועכשיו מתפלאים על כך שאין להם מושג איך לעבוד עם המערכת. אנשים הקטינו ראש כאשר ביקשו מהם לספק הגדרת צרכים לפני בנית המערכת, ועכשיו הם מתפלאים שהמערכת לא מספקת את כל הצרכים שלהם. אנשים מצפים שלאחר כניסת מערכת חדשה הכל יעבוד פרפקט ובאותה זרימה שיגרתית כמו שהיה לפני כן, כאילו לא מדובר במערכת חדשה שרק עכשיו מבעירה מנועים לראשונה.

אישית, אני לא מבינה איך בחורה בעלת אי.קיו נמוך במיוחד מעיזה לצרוח על איש מחשבים שהוא לא מבין כלום. אם אני הייתי צורחת עליה בכל פעם שלדעתי היא לא מבינה כלום, הגרון שלי כבר היה צרוד ממזמן. ובכלל מי קבע שרק עם צעקות הדברים מסתדרים? בעיטה בצד המחשב עובדת הרבה יותר טוב מסתם צעקות.

בלי קשר, האווירה בעבודה די מגעילה. החברה עוברת שינויים מבניים, וחוסר האמון ומפלס הפרנויה גואה. די מגעיל לעבוד ככה, אבל אני לא מוכנה לזוז מפה עד שלא יפטרו אותי במפורש.

ואם אנחנו כבר בקיטורי עבודה, אני רוצה לציין שאישה נמוכה, בת 40+, בעלת מבנה גוף רחב ומבנה אגן ירכים עוד יותר רחב, אסור לה ללבוש גופית טריקו בצבע ורוד בזוקה בעלת מחשוף פלילי, ומכנסי "דפוק אותי" בגיזרת 7/8. א. זה כואב לי בעיניים. ב. זה עושה לי בחילה. ג. זה גורם לה להראות הרבה יותר נמוכה ושמנה.

אני בכלל בעד העברת חוק "טעם טוב בלבוש במקומות עבודה". החוק הזה צריך לקבוע בסעיף הראשון שלו שנשים וגברים חייבים להתלבש למקומות העבודה בהתאם לגילם ולמימדי גופם. אח"כ יפרט החוק אילו בגדים אינם מתאימים למשרדים מהוגנים, אלא רק למועדוני חשפנות.

נכתב על ידי nina, 29/5/2005 11:17, בקטגוריות מקטרת, עובדת (?)
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מויש ב-8/6/2005 15:29

בית חולים

אין... אין כמו המיטה בבית.

אני חושבת שהבן שלי (בן 15 חודשים) סיכם זאת יפה, כאשר נכנס הביתה - לאחר יממה וחצי בבית חולים - ומיד רץ למיטה שלו והתחיל ללטף אותה.

אנחנו לא מספיק מעריכים את הדברים הקטנים. תקחו ממפונקת כמוני את היכולת לשבת על אסלת השירותים, את היכולת להסתובב בלי חזיה, בבגדים רפויים, את היכולת לבלות שעות במקלחת ואח"כ להכנס למיטה עם עיתון ושלט טלויזיה, את היכולת לפרוס איברים במיטה נוחה, עם כרית רכה, ותקבלו אישה עיפה, יבבנית, נרגנת וחדורת יאוש.

כולה יממה וחצי. אבל זה הרגיש לי כמו לפחות שבוע מחוץ לבית. בילתי בבהיה בת 3 שעות מול טלויזיה, כדי להשלים את כל החסר (ועוד לא דיברתי על חסר גלישה באינטרנט, שהתחיל עוד מלפני יום העצמאות). אני חושבת שחוויתי תסמונת פוסט בית חולימית.

בית חולים בכלל הוא המקום היחיד בישראל שעוד אפשר לפגוש בו אנשים משכבות סציו-אקונומיות שונות (המיתוס על המילואים כמקום מאחד של העם, כבר הופרך ממזמן). איפה עוד תוכלו למצוא אישה ערביה, אישה חרדית, חילונית צפונבונית, אתיופית, עולה חדשה מרוסיה ודתיה לאומית שוהות ביחד באותו חדר במין אחווה משונה שעיקרה: "העיקר שהילד יהיה בריא".

ממעמקי המעמד הבינוני-נמוך בו אני שוהה יוצא לי לראות ולהכיר אנשים בדיוק כמוני ואנשים הנמצאים במעמד טיפה גבוה משלי (בינוני-גבוה). כל הכתבות בעיתונים על ישראל הרעבה (או לחלופין על ישראל השבעה) הן כתבות שמבחינתי מתארות מציאות רחוקה ולא מוכרת. בית חולים הוא למעשה המקום היחיד בו אני יכולה לפגוש את "ישראל האחרת".

פתאום כל הקיטורים שלי על זה שאנחנו לא מצליחים לגמור את החודש, על כל ההוצאות שיש לנו, על כל הקשיים שיש לנו מתגמדים. פתאום אני מגלה שלעומת אחרים אני חיה חיים עשירים ונוצצים. בעוד שאני חילקתי עם מכונות בית החולים את שלל המטבעות הקטנים שסחבתי מהבית, ודאגתי לעצמי ל-2 ארוחות מזינות ביום (כריך עם גבינה וכריך עם טונה. יאממממ) + כוס שוקו, האתיופית מהמיטה ממול לא אכלה כלום במשך כל היומים ששהתה שם, למעט מה שהבת שלה השאירה מארוחת הצהרים וארוחת הבוקר, ולמעט ארוחת הצהרים ש"עזר מציון" חילקו ביום השני לשהותה במחלקה.

שהות בבית חולים מכניסה לפרופורציה - לא רק בגלל שהיא מרעננת את זכרוננו בקשר לסדר העדיפויות האמיתי בחיים, אלא גם בגלל שהיא מפגישה אותנו עם אנשים שביום-יום נח לנו להתעלם מהם.

אגב, לא יודעת מה בדיוק הנחה את מקימי בית החולים בו היינו מאושפזים, כאשר הם שיבצו את המחלקות שלהם במבנים השונים של בית החולים, אבל אני חושבת שזו ציניות אדירה לשים את הקומפלקס של מיון ילדים, מחלקות ילדים וטיפול נמרץ ילדים ממש צמוד למחלקה הגריאטרית. במקום אחד מתפללים שהחולה יבריא כדי שימשיך בחייו העליזים ובמקום השני מתפללים שהחולה ימות כדי שיפסיק לסבול.

לטייל עם הילד בין המחלקות זה ממש כמו לעבור במנהרת זמן מעוותת: ילדים חולים - הורים מודאגים, זקנים חולים - ילדים מודאגים.

נכתב על ידי nina, 17/5/2005 08:13, בקטגוריות מקטרת, מעדכנת, אם השנה, אנתרופולוגיה בגרוש, אסתמה
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-25/5/2005 07:20

יונה עם עלה של זית, מחרבנת לי על החלון בבית.

(הפוסט עשוי להכיל קטעים קשים עבור חובבי חיות. ראו הוזהרתם)

השבוע כינסתי ועידה בביתי.
"רבותי" פתחתי ואמרתי, תוך שאני מסדרת את מדי המעומלנים "חייבים למצוא פתרון סופי לבעית היונים, שמטרידה אותנו כבר למעלה מ-5 שנים".

האמת היא שעד לפני 4 שנים היונים סתם חירבנו לנו על חלון חדר השינה. זה לא היה אסטתי, אבל לא משהו שגרם לי לצאת מדעתי. ואז באביב שלפני 4 שנים, החליטו היונים לקבוע עובדות בשטח, והתחילו להקים קן על אדן החלון.
כל ערב בשובי מהעבודה, העפתי את הקן למטה, ולמחרת מצאתי אותו שוב בנוי למשעי. באחד הערבים מצאתי את הקן ועליו את היונה יושבת ודוגרת על ביצה. החלטתי שזו חצית גבול, המחייבת תגובה ציונית הולמת. העפתי את היונה, זרקתי את הביצה (כנראה על החלון של השכנים מלמטה, אבל למי אכפת?) והעפתי את הקן.
למחרת כינסתי מועצה משפחתית ושיכנעתי אותם שהפתרון (והמפתח לאושרנו) טמון בחומר קסם בשם "עופי יונה". לאחר שקיבלתי את אישור המועצה המשפחתית לתקציב החורג, הלכתי לחנות הסמוכה לחומרי בנין, ורכשתי את החומר.
מדובר בחומר דביק שמרססים על אדן החלון, וזה אמור להרחיק את היונים מרביצה עליו. את המטרה העיקרית שלו הוא השיג, אבל תוך כדי כך נדבקו לחומר הזה שלל נוצות וחרקים שלא ממש הבינו שהחומר לא נועד להם.
לאחר כמה חודשים בהם אדן החלון שלנו הפכה לבית קברות המוני לחרקים קטנים, עשתה יונה טיפשה אחת את טעות חייה, והחליטה לנחות במלוא כובד משקלה על אדן החלון. כמובן שהיא נדבקה לחלוטין ולא יכלה לזוז או לעוף. לאחר יממה בה התעלמתי מהמפגע, ולאחר שהמועצה המשפחתית צרחה שמכיוון שזה היה הרעיון המטופש שלי, אני זו שצריכה למצוא פתרון, החלטתי לנסות לשחרר את היונה. הנסיונות לדבר אל היונה נכשלו, ולכן חבשתי כפפות וניסיתי לשחרר את היונה בכח זרועי. לאחר שגם זה נכשל עברתי לאמצעים קיצוניים יותר: לקחתי שפכטל וגרדתי את היונה מהמשטח. כמובן שהיונה נפלה למטה מבלי יכולת לעוף (יכול להיות גם שהיא נפלה על חלון השכנים מלמטה. לא בדקתי).
לאחר תקרית היונה והשפכטל נאלצתי לגרד במו ידי את החומר הדביק מאדן החלון.

באביב שלאחר מכן נתקפתי באווירת פיוס ושנטי-שנטי כלפי היונים. לא רכשתי שום כלי משחית. רק הסתפקתי בזריקת הקן והביצים לחלון השכנים מלמטה. קניתי דוקרנים מטופשים, שאמורים למנוע מהיונים לשבת על אדן החלון, אבל מכיוון שהתעצלתי לקבע אותם לאדן החלון, היונים העיפו את הדוקרנים האלה בלי שום בעיה.

באביב שלפני שנתיים הגיתי רעיון גאוני: קניתי אדנית מלאה בקקטוסים אימתניים, והנחתי אותה על אדן החלון האהוב על היונים. הנחתי שהקקטוסים יפעלו כמו הדוקרנים, וירתיעו את היונים מלנחות על אדן החלון. לצערי, היונים החליטו שדווקא מאוד נח להם להתמקם ברווח שבין האדנית לחלון. היה להם חמים ונעים, ולכן באותה שנה הם הטילו 3 ביצים בקן ולא הסתפקו בשתיים.

בשנה שעברה החלטתי לתקוף את הנושא בצורה יותר מעמיקה. ערכתי מחקר מקיף באינטרנט, והגעתי למסקנה שפתרון הקסם הוא תלית עשרות שקיות ניילון ריקות על סורגי החלון. מפתיע למדי, אבל הפתרון הזה עבד! תנועת השקיות ברוח הבריחה את היונים והן באמת לא קיננו על אדן החלון באותה שנה. רק מה? איך שהגיע הקיץ ונעלמה הרוח, גם השקיות הפסיקו להתנדנד והיונים חזרו לחרבן על החלון.

גם השנה החל הריטואל המוכר. כבר הספקתי להעיף למטה 4 קינים וביצה אחת. אבל מכיוון שהשנה היונים החליטו להתפרס גם לחלון השני של חדר השינה, הכרזתי על תחילתו של מבצע "פתרון סופי". הפעם לא אסתפק בסילוק היונים מהחלון, אלא אחתור לחיסולן לצמיתות! אני מחפשת רעל ליונים!
בחנות המוכרת חומרי הדברה הסתכלו עלי במבט עקום (השמור לרוצחים נאלחים) והציעו לי קילו דורה מורעלת ב-90 ש"ח. אני מחפשת פתרון יותר יעיל, שלא ימלא את הבית שלי בעודפי רעל - משהו כמו 100 גרם דורה מורעלת ב-9 ש"ח. בינתיים אני בטוחה שכבר זכיתי במקום של כבוד בהיכל הצוררים במוזיאון יד ושם של היונים.

נכתב על ידי nina, 17/3/2005 07:49, בקטגוריות מקטרת
18 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורן ב-18/9/2008 22:07

אני בעיצומים
לא לעשות כלום זה משעמם. מאוד מאוד משעמם.
אחרי שסיימתי לקרוא את העיתון מכריכה אל כריכה (כולל מודעות כינוס הנכסים שבסוף), אחרי שסיימתי לקרוא את ספרו הכה אופנתי של דן בראון נשאר לי לבהות במסך המחשב ולתהות למה הגעתי היום לעבודה, ולא הודעתי שיש לי מיגרנה או משהו דומה לזה.
הניגוד בין חוסר המעש פה בעבודה לבין טונות המטלות שמחכות לי בבית, מוציא אותי מדעתי. אני יושבת כל הזמן וחושבת מה אני צריכה לעשות אחה"צ, ואיך אני מתכננת נכון את הזמן, ובינתים אני בוהה במחשב, ומנסה להתחמק ממרים, האחראית על הנקיון פה במשרד (ועל עוד כמה מטלות כולבויניקיות), שגם היא (בהעדר טלפונים) משועממת, ועסוקה בלחטט לי בשולחן ולחרטט לי במח.

הגעתי למסקנה די אכזרית מבחינתי: לדבר על הילדים שלך זה כיף גדול. לשמוע על ילדים / נכדים של אחרים זה שיעמום תחת רציני.
שמישהו יקח רובה וירה בי אם היא עוד פעם אחת נכנסת לחדר שלי ומתחיל לדבר על ליאמי הקוש-קוש מאמי שלה.
אהההההההה....
כבר התקשרתי לבעל פעמיים במטרה להעיף אותה מהחדר שלי. השיחה ביננו הלכה ככה:
הבעל: "כן נ'. משהו דחוף? אני באמצע משהו"
אני: "כן, דחוף ביותר. תקשיב..."
בשלב הזה מרים מבינה את הרמז ויוצאת לי מהחדר.
אני (בלחש): "סתם, לא רציתי כלום. רק רציתי להעיף את מרים מהחדר שלי"
טווווווווווווווווווווווווווווּ.............
אני ממשיכה להחזיק את הטלפון ולעשות כאילו אני עדיין מדברת.

למרות חוסר המעש, אני עיפה. עיפה מאוד.
מס' 3 מקפיד להשכים אותי כל לילה לפחות פעמיים.
אני חושבת שמי שאינו הורה לא מכיר את העייפות הזו. זה לא כמו עייפות אחרי לילה לבן, זו עייפות מצטברת של 10 חודשים (במקרה שלי) שבהם הגוף לא קיבל יותר מ-3 שעות שינה רצופות. עיפות שגורמת לי לנהוג כמו נהגת שודים שרק אתמול קיבלה רשיון לאחר 10 שנות שלילה. עייפות שגורמת לי להכניס את הטלפון הסלולרי למקרר, ואת הבקבוק של הילד לתיק של העבודה. עייפות שגורמת לי ללכת לכיוון השירותים, ולא להבין מה בעצם רציתי לעשות שם.

לפני כמעט חודשיים טסנו לסופ"ש בבודפשט. כמה שעות לאחר הנחיתה חיבקתי את המיטה הרכה בבית המלון וישנתי 10 שעות רצוף. 10 שעות רצוף! זה היה החלק הכי כייפי בטיול.שמור בטל

נכתב על ידי nina, 28/12/2004 12:31, בקטגוריות מקטרת, אם השנה, עובדת (?)
7 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-9/1/2005 16:14

סופ"ש
זה כבר סוף שבוע רביעי שמס' 2 חוטף מחלת בזק. החום עולה ביום חמישי או שישי אחה"צ ויורד עד ליום ראשון. כשהשבוע הצטרפו לחום גם שילשולים והקאות רמזתי לבעל (במין ג'יבריש מעורבב במילים באנגלית, מילים מאוייתות בעברית, 2.5 מילים ביידיש והמון הבעות עיניים ופנים) שאולי מדובר במחלה על רקע נפשי. "the child needs ת-ש-ו-מ-ת לב" לחשתי "מייבי דיס איז דה וואי בה הוא לוקח אותה"
בשבת כשישבתי על האסלה ושאלתי את נפשי למות, הבנתי שמדובר בסה"כ בוירוס.
לפעמים למצבים מסובכים יש פתרון פשוט.

מדהים איך בחיי היום-יום אנחנו חסידים של הפתרונות הפשוטים, אבל כשמגיע בעיה מורכבת, אנחנו מיד מאבדים את העשתונות ומנסים למצא פתרון מעבר להרי החושך.
הרי רובנו מאמינים שאת השלט אפשר לתקן באמצעות פתיחת מכסה הבטריות וסיבוב הבטריות מצד לצד. יש גם כמה שמאמינים שמחשב אפשר לתקן באמצעות בעיטה קטנה בצד גוף המחשב או באמצעות מכה משמעותית מעל המסך. אבל כשזה מגיע להתנהגות מוזרה של הילדים, אנחנו ישר רצים לפסיכולוג. "הילד לא חייך הבוקר כמו בכל יום. בטח מתעללים בו בגן. בוא נקח אותו לפסיכולוג", "הילד צרח באמצע הקניון. בטח הוא מתקשה להתגבר על תיסכולים. בוא נקח אותו לפסיכולוג", "הילד הרביץ לילד אחר בגן. בטח יש בו אלימות מודחקת. בוא ניקח אותו לפסיכולוג".
לפעמים אנחנו שוכחים שהילדים הם בדיוק כמונו - רק בקטן. גם להם יש ימים הפוכים בהם לא בא להם לחייך, אלא לירות מבטים זועמים מלאי משמעות.

ביום חמישי גיליתי אומץ עילאי תחת קרב, ועליתי למסעדה בירושלים. די מוזר שנקניקיה כמוני בוחרת להכנס למסעדה בירושלים דווקא יום לפני קבורתו של ערפאת, אבל זה מה שהחברות שלי החליטו. נפרדתי יפה מהילדים, רבתי עם הבעל (כדי שאח"כ כשיקרה לי משהו שיהיה לו נקיפות מצפון), וידאתי שביטוח החיים בתוקף ויצאתי לדרך.
כמובן שגילתי שהדרך לירושלים מסוכנת הרבה יותר מהבילוי בעיר. אני לא מבינה מה כ"כ קש לשתול איזה פנס או שניים בדרך מלאת פיתולים ונטולת כל ישוב. העיר עצמה היתה שוקקת חיים. המסעדה בה אכלנו היתה עמוסה עד כדי כך שאנשים המתינו בצד עד שיתפנה להם שולחן. היינו 4 בנות רעבות, והזמנו מהתפריט כמעט הכל. כמובן שהמנה המנצחת היתה סלט ירוק, אבל בדרך אליה חיסלנו עדר שלם של טלאיים ופרות. באותה הזדמנות חגיגית גילנו שאפשר להיות שיכורים גם מעייפות ולא רק מיין.
המלצה לחיים: שמרו על חברי ילדות. יש משהו כייפי בלהפגש איתם ולחזור לאותו אדם שהיית לפני 15-20 שנה. מצד שני הפגישה איתם מעמידה מולך מראה ומגלה לך כמה נהית צינית ומרירה במשך השנים.

נכתב על ידי nina, 15/11/2004 07:44, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, אם השנה
13 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/12/2004 11:45

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.