פוטנציאל מבוזבז

בתיה

איך אוכל לתאר לכם את בתיה...? אישה בת 45, נמוכה, כעורה (וקעורה) ועם חיבה יתרה לצבע הורוד. אמא ל-3 ילדים שעשתה מה שרוב המכוערות עושות: התחתנה עם הגבר הראשון שרצה אותה. הם נשואים כבר כמעט 20 שנה, ואני לא חושבת שבתיה חוותה במהלך הנישואים האלה אפילו יום אחד של אושר. הוא אמנם לא היכה אותה, אבל כידוע אפשר להתעלל בבן-אדם גם בלי להרים יד. לאורך כל הנישואים שלהם הוא נותר אדיש אל בתיה ואל כל התנהלות הבית. בתיה היתה זו שבישלה, ניקתה, גידלה את הילדים, נשארה איתם בבית בימי מחלה, רצה איתם מרופא לרופא, הלכה לאסיפות ההורים, הכינה איתם שיעורים ובאופן כללי התעניינה בקיומם ובמהותם. הבעל מצידו היה עסוק בלהזרק מעבודה אחת לשניה ובלרבוץ על הספה, תוך כדי שליחת הוראות הפעלה לבתיה.

במשך שנים התנהלה בתיה כמו האישה הקטנה והכנועה, עד שיום אחד הכל השתנה.

כולם יודעים מתי החל השינוי, אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק גרם לו. האם העובדה שהילדים גדלו ודורשים פחות טיפול? האם העובדה שהיא קיבלה בוס חדש שמתייחס אליה יותר בכבוד מהקודם? האם העובדה שסמכויותיה הורחבו וכך גם שעות העבודה שלה? ואולי הסיבה לשינוי היא בכלל קיומו של מאהב?

בחברה כמו זאת שאני עובדת בה - חברה בעלת אופי משפחתי והמוני סיפורי אהבה מחוץ למסגרת הנישואים - התיאוריה האחרונה בדבר קיומו של מאהב הפכה במהרה לפופולרית ביותר עד כי קנתה לה אחיזה כאמת לאמיתה. כולם ידעו שלבתיה יש מאהב, רק לאף אחד לא היתה הוכחה ולאף אחד לא היה מושג.

בינתיים בתיה מילאה את כל הציפיות שתולים בנשים נשואות עם מאהב: היא עשתה דיאטה רצינית וירדה כמעט 20 ק"ג. היא התחילה להתאפר. היא החלה מושחת ציפורניה בצבע ורוד עז. היא שינתה את המלתחה ואת סגנון הלבוש - במקום בגדים סגורים ומטשטשים, היא החלה ללבוש בגדים צמודים, גופיות, מחשופים, חולצות שהבטן מציצה מהן. בקיצור, בתיה שלנו עברה make over יסודי.

לאחר כמה חודשים של ליחשושים וריכולים, התברר כי כל הקלישאות בדבר התנהגות של אישה עם מאהב הן נכונות. לבתיה אכן היה מאהב, שהיה כ"כ נלהב מהכיבוש שלו, עד שלא יכל להתאפק ורץ לספר לחבר'ה. החבר'ה מצידם לא יכלו להתאפק ורצו לספר הלאה לכולם.

עצוב לחשוב שהדימוי העצמי של חלק מהנשים תלוי בעצם ביחס של הגברים אליהן. הן משקיעות בעצמן ובמראה החיצוני שלהן רק כשהן מאוהבות או כשהן רוצות למצוא בן זוג.

לאמא שלי היתה תיאוריה לפיה נשים דתיות מפסיקות להשקיע בעצן אחרי שתפסו חתן. היא טענה שמרבית הנשים הדתיות הנשואות נראות מוזנחות לבושות בסמרטוטים ונטולות איפור. אני לא יודעת עד כמה התופעה הזאת בלעדית לנשים הדתיות. אולי אמא שלי ראתה רק מה שמסביבה ולא הסתכלה החוצה. עדיין, יש משהו בטענה שלה שלאחר החתונה חלק מהנשים מתחילות להזניח את עצמן ולהסתמך יותר מדי על ה"יופי הטבעי" שלהן (גם לגבי זה יש לאמא שלי תאוריה שעיקרה: "אם את חושבת שיש לך יופי טבעי, את טועה! לכי לשים מייק אפ מיד").

אני מניחה שהמחשבה שמובילה להזנחה הזאת היא זאת: אם בעלי מעוניין בסקס איתי גם כשאני נטולת איפור, מסריחה משינה, עם פרצוף נפוח לגמרי ועיגולים שחורים מתחת לעין, אז למה להשקיע ביותר מזה? השאלה שאותן נשים שוכחות לשאול את עצמן היא, עבור מי אתן משקיעות במראה החיצוני? עבורכן או עבור הגברים שבחייכן. האם ההגדרה העצמית שלנו והדימוי העצמי שלנו נובע רק מהיחס של הגברים אלינו? האם אני צריכה להתאפר רק כדי "לתפוס" בעל או לחלופין כדי "לשמור" על הבעל? האם אין טעם שאטפח את עצמי בשביל ההרגשה הפנימית שלי?

בתיה במשך שנים מחקה את עצמה ואת הזהות שלה עבור המשפחה, הבעל והילדים. רק בוס חדש ומאהב הביאו אותה לגלות את עצמה מחדש. האם בתיה למדה את הלקח? ברור שלא. אם בעבר היא היתה תלויה בגבר שרמס את כבודה העצמי וניהל את חייה, הרי שעכשיו היא שוב תלויה בגבר, אמנם הוא משקם את בטחונה העצמי והופך אותה לאסרטיבית יותר, אבל עדיין הוא הסיבה והמסובב. מה יעלה בגורלה של בתיה מחר, כשהמאהב יעבור לאחרת?

באותו עניין:

תקראו את העיתון אלקטרוני הזה. הוא עוסק בדיוק באותה נקודה שהבעתי בפוסט, רק מההיבט המקצועי (וחוצמזה יש בו כתבות מאוד מעניינות).

נכתב על ידי nina, 8/6/2006 09:59, בקטגוריות מהרהרת, עובדת (?)
41 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 3 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אווה מריה. ב-12/6/2006 15:49

להיות דיצה

עובדת איתי דיצה. הדיצה הזאת היא טיפוס מאוד מיוחד. יש לה את היכולת לאתר את הנקודה הכואבת ביותר אצל בן-אדם ואז לטחון בה שוב ושוב. בנוסף, היא ניחנה בחוסר טאקט משווע, שגורם לה לשאול את כל השאלות שכולנו היינו מתים לדעת, אבל בשל כללי נימוס אלמנטריים אנחנו לא שואלים.

כמעט 5 שנים סבלתי מדיצה ומחוסר הטאקט שלה. ב-5 השנים האלה היא הספיקה לדון במשכורת שלי, ובכמה שהיא גבוהה יחסית אליה, כי היא כוללת ביטוח מנהלים, בעוד לה יש פנסיה תקציבית. היא הספיקה לשאול אותי כמה הבעל מרוויח, לומר לי שעו"ד שכירים לא מרוויחים טוב. כשהבעל הפך להיות עצמאי היא מיהרה לדווח לי שכל עוה"ד הוותיקים שהיא שמעה עליה (aka: החבר שלה באותו זמן) עומדים בפני פשיטת רגל ושמאוד קשה להשיג לקוחות. כמובן שהיא לא שכחה לשאול - אחרי כחצי שנה - ממה אנחנו חיים ואיך אנחנו מסתדרים עכשיו כשהבעל בקושי מרוויח. כשהייתי בהריון השלישי, היא לא שכחה לספר לי על סיכוני ההריון השלישי, ועל כך שעם הגיל הסיכון לילד פגום עולה, ועל כמה חשוב שאעשה את כל הבדיקות, ועל כמה שלמרות כל הבדיקות עדיין שי לי סיכוי שההריון יסתבך. היא טרחה להזכיר לי שוב ושוב ושוב עד כמה יש סיכוי גדול שההריון שלי יסתיים מוקדם כמו ההריון עם מס' 1. לא משנה כמה פעמים אמרתי לה שההריון עם מס' 1 הסתיים טרם זמנו בשל מחלת הצהבת שתקפה אותי, היא עדיין חזרה לטחון עד כמה יש לי סיכוי מעולה ללידה מוקדמת נוספת. אחרי שנולד לי תינוק בריא, היא סיפרה לי על כל הוירוסים המסוכנים שיש בשנה הראשונה לחייהם, וכמה זה לא שפוי להשאיר ילד חולה עם הסבתא וכמה זה מסוכן לחסן וכמה זה מסוכן לא לחסן, וכמה מסוכן לילד קטם להיות בגן. כשהיא שמעה שהוא לא בגן, אלא במשפחתון, היא סיפרה לי כמה הכי טוב לילד זה להיות עם מטפלת, כי גם במשפחתון הילדים יכולים לחטוף מחלות חמורות. אני חושבת ששמעתי לפחות 10 פעמים על הדיזינטריה שהבת שלה חטפה במעון. וכך הלאה והלאה והלאה....

לאחר 5 שנות סבל פתאום גילתי שלא רק לי דיצה מציקה, אלא לכולם סביבה. התחלתי לעקוב אחריה, ואז קלטתי את השיטה: כשמישהו מספר לך בהתרגשות משהו אופטימי על עצמו, תאתרי את הצרה שיכולה להתרגש על ראשו, ותצייני זאת בקול בפניו. אל תחזיקי בבטן דברים. תזרקי את הטאקט ואת הנימוס לפח. תגידי כל מה שעובר לך בראש.

די במהירות התחלתי ליישם את השיטה על דיצה עצמה:

דיצה: "הבת שלי לומדת משפטים".

נינה: "אויש, מסכנה. איך היא תמצא פרנסה? השוק מפוצץ בעורכי-דין"

דיצה: "היא מוכשרת. אני בטוחה שהיא תצליח"

נינה: "מצטיין הדיקן אצלנו נטש את המקצוע לטובת גידול ירקות אורגניים בחווה מבודדת על גבעות השומרון"

דיצה: "הבת שלי מוציאה ציונים נפלאים. כל המרצים מתים עליה"

נינה: "מה זה יעזור לה, אם היא עדיין לא מצאה מקום התמחות? שמעתי שהיום מחפשים מקומות התמחות כבר משנה א'".

דיצה: "הבת שלי בהריון"

נינה: "מזל-טוב. באיזה שבוע?"

דיצה: "שבוע 10"

נינה: "את יודעת שבשבוע הזה יש סיכויי הפלה טבעית של 1:4?"

דיצה: "הבת שלי בחודש התשיעי. היא סובלת מכאבים"

נינה: "אחרי הלידה זה יהיה יותר גרוע. איפה היא מתכוונת ללדת"

דיצה: "בתל השומר"

נינה: "אוי, שמעתי על המון פאשלות שהם עשו שם. שיהיה לה בהצלחה."

דיצה: "ביקרתי בסוף-שבוע בטיב-טעם. קניתי שם פשטידה מצויינת. כל האורחים ליקקו את האצבעות."

נינה: "תזהרי. שמעתי שכולבוטק עשו עליהם תחקיר לפיו הם מוכרים עופות שלא ראויים למאכל אדם"

דיצה: "אבל לא קניתי עוף. קניתי פשטידה".

נינה: "אם ככה הם מטפלים בעוף, לכי תדעי איך הם טפלו בפשטידה. בטח הטבח היה בשירותים ולא ניגב ידיים. האורחים עוד לא התקשרו וסיפרו על קלקול קיבה?"

דיצה: "לא".

נינה: "אז כנראה שהיה לך מזל"

מה אומר לכם? זה משחרר. זה כיף גדול. הבעיה היא שאני כ"כ נהנית מזה, שלפעמים אני שוכחת שהמטרה בחיקוי דיצה היתה נקמה בדיצה. לפעמים אני מוצאת את עצמי "עושה דיצה" גם לאנשים אחרים שמעולם לא חטאו. אני מנצלת את הפינה הצנועה הזו כדי לבקש מאותם אנשים סליחה ומחילה.

נכתב על ידי nina, 23/1/2006 14:39, בקטגוריות עובדת (?)
68 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שיר-דמע ב-8/2/2006 10:20

משחקים שאפשר לשחק במהלך ישיבה משעממת במיוחד
* מי קיבל כאפה?
נחש מי מהנוכחים היה מקבל בילדותו כאפות מחבריו לכיתה.

* זהה את החנון
נחש מי מהנוכחים היה חנון בילדותו.
גיוון המשחק: לספור את בעלי המשקפיים ולמיין אותם לאלה שהיו חנונים בעבר ולאלה שדווקא היו גזעיים. אפשר לעשות את אותו מיון גם לגבי אלה שאין להם משקפיים.

*זהה את סוכן המוסד
נחש מי מהנוכחים יכול להיות סוכן מוסד (או שהוא כבר אחד כזה).

* זהה את הדאודורנט
משחק המתאים לחודשי הקיץ, במהלכו מנסים לנחש מי מיושבי החדר משתמש בדאודורנט ומי לא.

* מי הזיז את השערות שלי?
ספור את בעלי הקרחות ונסה לדרג אותם לפי הגיל בו הם החלו (לפי הערכתך) להתקרח.

* מי הזיז את המזגן שלי?
למשחק זה נדרשים 2 משתתפים, רצוי גבר ואישה. האחד (בדר"כ הגבר) מוריד את טמפרטורת המזגן לכיוון 0 מעלות והשני (בדר"כ האישה) מעלה את טמפרטורת המזגן לכיוון 30 מעלות. שאר הנוכחים באולם הישיבות יכולים להצטרף למשחק באופן פאסיבי בקריאות: "קר לי!" או "חם לי" או "מי הדפוק שמקפיא פה?" או "מי הדפוק שמטגן פה את כולם?"

* אחוות הנשים
סופרים את מספר הנשים בחדר הישיבות ומחשבים מה אחוזן מכלל היושבים בחדר. לאחר ביצוע שלב זה אפשר לשקוע בהירהורים פמניסטים עמוקים ונוגים.

* טלקנזיה
מנסים להזיז את הכיבוד שעל השולחן לכיוונך באמצעות המחשבה. לחלופין מנסים להכניס (באמצעות המחשבה, כמובן) אנרגיה שלילית לכיבוד שהביג בוס עומד להכניס לפיו (שיחנק! גנב לי את הכריך השווה האחרון!)

* עושים עיניים
נועצים עיניים באחד הנוכחים ומחכים לראות כמה זמן עובר עד שהוא שם לב לעיניים הנעוצות. במשחק הזה יש סיכון: זה שנעצת בו עיניים יכול לחשוב שאת מנסה להתחיל איתו, ואז לעשות לך בחזרה עיניים במשך 5 הישיבות הבאות.

* כמה פיהוקים...
סופרים את מספר הפיהוקים שכל אחד מהנוכחים מנפיק. מדרגים את הפיהוקים לפי הגודל שלהם, כאשר המפהק המצטיין הוא זה שהפיק את הפיהוק הגדול ביותר. (בכנות? לכמה מכם ברח פיהוק במהלך קריאת הפיסקה הזו. אני פיהקתי לפחות 3 פעמים במהלך כתיבת המשפט הבודד הזה).

* הבלוג שלי
כותבים פוסט לבלוג בו מפרטים את כל המשחקים הדבילים בהם אתם משחקים במהלך ישיבה משעממת במיוחד.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 10/1/2006 07:46, בקטגוריות עובדת (?)
34 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/1/2006 07:44

working 9 to 5.

מה קורה כשמכניסים מערכת מחשבים חדשה למחלקה ב-90% מהעובדים בהם הם מאותגרי מחשב?

הייתי מקליטה לכם את צלילי ההיסטריה, כדי שתבינו במה מדובר, אבל אין לי את האמצעים הטכנולוגיים.

בכנות, אני לא מבינה איך אנשי המחשבים בחברה עוד מסוגלים לגלות סבלנות כלשהי כלפי העובדים פה במחלקה. אנשים לא הגיעו להדרכות שנעשו בנושא המערכת החדשה, ועכשיו מתפלאים על כך שאין להם מושג איך לעבוד עם המערכת. אנשים הקטינו ראש כאשר ביקשו מהם לספק הגדרת צרכים לפני בנית המערכת, ועכשיו הם מתפלאים שהמערכת לא מספקת את כל הצרכים שלהם. אנשים מצפים שלאחר כניסת מערכת חדשה הכל יעבוד פרפקט ובאותה זרימה שיגרתית כמו שהיה לפני כן, כאילו לא מדובר במערכת חדשה שרק עכשיו מבעירה מנועים לראשונה.

אישית, אני לא מבינה איך בחורה בעלת אי.קיו נמוך במיוחד מעיזה לצרוח על איש מחשבים שהוא לא מבין כלום. אם אני הייתי צורחת עליה בכל פעם שלדעתי היא לא מבינה כלום, הגרון שלי כבר היה צרוד ממזמן. ובכלל מי קבע שרק עם צעקות הדברים מסתדרים? בעיטה בצד המחשב עובדת הרבה יותר טוב מסתם צעקות.

בלי קשר, האווירה בעבודה די מגעילה. החברה עוברת שינויים מבניים, וחוסר האמון ומפלס הפרנויה גואה. די מגעיל לעבוד ככה, אבל אני לא מוכנה לזוז מפה עד שלא יפטרו אותי במפורש.

ואם אנחנו כבר בקיטורי עבודה, אני רוצה לציין שאישה נמוכה, בת 40+, בעלת מבנה גוף רחב ומבנה אגן ירכים עוד יותר רחב, אסור לה ללבוש גופית טריקו בצבע ורוד בזוקה בעלת מחשוף פלילי, ומכנסי "דפוק אותי" בגיזרת 7/8. א. זה כואב לי בעיניים. ב. זה עושה לי בחילה. ג. זה גורם לה להראות הרבה יותר נמוכה ושמנה.

אני בכלל בעד העברת חוק "טעם טוב בלבוש במקומות עבודה". החוק הזה צריך לקבוע בסעיף הראשון שלו שנשים וגברים חייבים להתלבש למקומות העבודה בהתאם לגילם ולמימדי גופם. אח"כ יפרט החוק אילו בגדים אינם מתאימים למשרדים מהוגנים, אלא רק למועדוני חשפנות.

נכתב על ידי nina, 29/5/2005 11:17, בקטגוריות מקטרת, עובדת (?)
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מויש ב-8/6/2005 15:29

נקמת היורמים
אתם מכירים את האגדות האלה על היורמים של הכיתה, שבמשך השנים הפכו לאנשי עסקים מאוד מצליחים? איך הם מגיעים לפגישת המחזור ומשוויצים בפני כל ה"מקובלים" בהצלחה הכלכלית שלהם? איך מלך הכיתה הגיע אליהם לראיון עבודה, והם העיפו אותו מכל המדרגות?
אני חושבת שכדאי לבדוק עד כמה המקובלות החברתית של ילד משפיעה כל חייו הבוגרים. עד כמה שריטות שנחרטו בך בילדות משפיעות על התנהגותך כבוגר.
לא חשוב לאיזה מעמד כלכלי וחברתי תגיע, תמיד תרגיש את הצורך לנקום באלה שמייצגים בעיניך את הילדים שהשפילו אותך בבית הספר. תמיד תרגיש את הצורך להוכיח שהצלחת למרות שקראו לך בבית הספר "גמד שמן וממשוקף".

קחו לדוגמא חברה גדולה שהיו"ר שלה היה בילדותו מה"מקובלים". מאלה שמכניסים מכות לכל החנאנות. בבגרותו הוא עשה קריירה מהכוחניות שלו. הוא מצליח, משגשג וממשיך לרדות בכל החנאנות. הוא לוקח לו עוזר שגם הוא היה בעבר מקובל (בשל כישוריו האתלטיים). הוא רוצה שהכוסית של המשרד או השרלילה של המשרד תהינה המזכירות שלו, לעומת זאת הוא מתעב את המזכירה המכוערת והטיפשה שהצמידו לו. יש לו חיבה יתרה לכל עובדת נאה, שבילדותה בבירור התחרתה על תואר "מלכת הכיתה".
עכשיו תשנו באותה חברה את היו"ר ותשימו במקומו יו"ר גמד שמן וממושקף שברור שמעולם לא היה מקובל. היו"ר החדש מאמץ לחיקו את המזכירה המכוערת ואת חברת הנפש שלה (שסובלת מילדות מרגשי נחיתות). מצד שני הוא מרחיק את מלכת הכיתה הכוסית, את המזכירה המשתרללת את העוזר האתלטי ואת הפקידה הנאה (שהיא גם חכמה, אינטלגנטית ובעלת האישיות מיוחדת ורב-גונית!).
היו"ר הזה הופך את המעמדות בלשכה על פיהם, ובכך למעשה מגשים את נקמת היורמים.

(ואם מצאתם את עצמכם בתוך הקטע הזה, דעו שכל קשר בין המציאות לכתוב הינו מקרי בהחלט - למעט שלל המחמאות שזרקתי לכיווני).

חגגתי יומולדת. טרלהלהלה.
היה ככה. יום רגיל כזה. פושר. לא הרגשתי שום מיוחדות.
הבעל שכח לקנות לי זר פרחים, אבל לפני כמה ימים הוא נתן לי את מתנת היומולדת שהזמנתי: יום כיף בספא מקומי.
הילדים התווכחו איזו מתנה לתת לי. בסוף הם פשטו על ארון הפרסים בבית. הוציאו 2 בובות שקניתי ב2.5 ש"ח החתיכה. הכריחו אותי לפתוח את הבובות ולשחק איתן, ואח"כ רבו מי נתן לי בובה יפה יותר.
בילתי את יום ההולדת במריבה עם הילדים, מריבה עם הבעל, מריבה עם אמא שלי ולבסוף נקיון הבית. חיי in a nut shell.

נכתב על ידי nina, 16/1/2005 07:57, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מעדכנת, אם השנה, עובדת (?)
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-1/2/2005 07:31

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.