פוטנציאל מבוזבז

גן מיוחד
סיפרתי פה כבר פעם שהבת שלי סובלת משיתוק מוחין בדרגה קלה מאוד. מבחינה קוגנטיבית היא מעל לבני גילה, מבחינה מוטורית היא עצמאית לגמרי, אבל יש לה צליעה מאוד משמעותית. ההגדרה "שיתוק מוחין" יוצרת אצל מרבית אנשים קונוטציה של פיגור שיכלי, ולכן אנחנו מעדיפים לתאר את הבעיה של הבת שלי כ"בעיה בשרירים", למרות שמי שמתעניין ושואל שאלות מקבל את כל המידע (עד כמה שיש לי סבלנות לשתף אנשים זרים בפרטי התיק הרפואי של הבת שלי).

מהרגע בו דיברו איתנו על "שיתוק מוחין" אני מייד נכנסתי לפאזה של: "מסגרת מיוחדת" - אני צריכה למצוא מסגרת מיוחדת שתדע לטפל בבעיה של הבת שלי. הפזיוטרפיסטית של הבת שלי התעקשה מהרגע הראשון: "שום מסגרת מיוחדת. הילדה הזו צריכה ללמוד בחינוך רגיל".
משיטוט בפורומים של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים (ובעיקר בפורום CP ב"תפוז") אני רואה שהגישה שלי היא הגישה השולטת אצל רוב ההורים. רובם מיד מתחילים לחפש "מסגרת מיוחדת" (וכמובן את המסגרת הכי טובה), ובכלל לא מנסים לשקול שילוב בחינוך הרגיל.

בויכוח שניהלתי בנושא עם הפזיוטרפיסטית של הבת שלי ניסיתי להסביר לה (ולעצמי) את הגישה הזו - יש מין תחושה של חממה בחינוך המיוחד. בחינוך הרגיל הבת שלי תהיה חריגה. בחינוך המיוחד היא תהיה אחת ממאה. מכיוון שהנכות של הבת שלי יחסית קלה היא יכולה להיות מלכה בחינוך המיוחד, בעוד שבחינוך הרגיל היא תגרר מאוחר, תצטרך כל הזמן להתאים את עצמה, תצטרך להאבק על מקומה, תצטרך להצדיק את השונות שלה. זו ממש הדילמה הקלאסית של ראש לשועלים או זנב לאריות. גם מבחינת ההורים החינוך המיוחד הוא עדיף, מכיוון שמדובר במסגרת שמלכתחילה עושה הכל כדי להתאים את עצמה לחריג ולנכות, בזמן שהמסגרת הרגילה נוהגת בדיוק ההפך. מבחינת מערכת החינוך בישראל - אם אתה חריג לך לחינוך המיוחד. אתה רוצה להתעקש על החינוך הרגיל? תתאים את עצמך. אין למערכת (גם כמערכת וגם לפרטים שבתוכה) רגישות כלפי השונה. אם גננת יכולה להציע להורים בגן חוג להתעמלות, כאשר היא יודעת שיש ילדה אחת בגן שתשב כל החוג ותסתכל מהצד, אז מה יש עוד לומר? וזה עוד לפני שדיברתי על כך שמרבית מוסדות החינוך אינם נגישים לנכים.

בסופו של דבר שוכנענו, בעלי ואני, שהשיקול אינו הנוחות הנוכחית שלנו ושל הבת שלנו, אלא העתיד של הילדה. השאלה שעמדה בפנינו היתה: איזה עתיד אני רוצה לבת שלי? יש בחינוך המיוחד משהו שמרגיל את ילד לחיים של נזקקות. אני רציתי שהבת שלי תגדל להיות אדם פרודוקטיבי ועצמאי. שתתפתח ותמשש את הפוטנציאל שלה כמו כל אדם אחר, בלי להזדקק לקצבאות, לרחמים לעזרה של אחרים. שלא תצטרך בגיל 18 לצאת למאבק כדי להשתלב בחברה הרגילה ובשוק העבודה, אלא שתגדל בתוך החברה הרגילה כחלק אינטגרלי ממנה, ומשם תגיע לכל מקום שהיא רוצה. שתתקל במאבקי ההישרדות שיש בחברה הרגילה מגיל 0. בלי הנחות. בלי הקלות. אז נכון שהיא תצטרך להאבק קצת יותר, אבל בינתיים נראה לי שהיא מסתדרת נהדר. היא היום המלכה של הגן. היא לא מרגישה שונה מאף אחד אחר בגן. היא יכולה לעשות (ועושה) כל מה שבא לה (מי התחיל לזמזמם ברקע את השיר של גלי עטרי?).
כיום אין לאף אדם שמכיר את הבת שלי ספק בנוגע להשתייכותה למערכת החינוך הרגילה. מבחינת המערכת מדובר בילדה רגילה, שסובלת מצליעה קלה. לא מדובר בילדה שסובלת מ"שיתוק מוחין".
כיום אני נמצאת במצב בו אני נכנסת לפורום CP של תפוז, ותמהה לראות את כל ההורים שם ממליצים בחום לאמא שאצל בנה אובחן CP קל על מסגרת של חינוך מיוחד, מבלי בכלל להעלות בפניה את האפשרות של שילוב במערכת הרגילה.

נאמנה למסורת "כתבי בתחתית הפוסט משהו שממש לא קשור למה שכתוב למעלה" קבלו עצה ידידותית:
כשיורד גשם חזק (אבל ממש ממש חזק) בחוץ ואין לכם מטריה ומעיל - אל תצאו החוצה!!!
העצה הזו יפה שבעתיים לנשים בחודש השמיני להריונן שבקושי מסוגלות לרוץ.
יש לגשם חזק נטיה לתת אפקט הדומה לזה של הטוש שבמקלחת, ויש לנשים שמנסות לרוץ בחודש השימני להריונן נטיה להראות מגוחכות במיוחד.
הפצ'י, לבריאות והמשך יום נעים וחמים לכולם.

נכתב על ידי nina, 7/1/2004 12:34, בקטגוריות מהרהרת, cp, הריון ולידה
15 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-18/1/2007 10:37

having it all
יש אנשים שחושבים שאפשר להשיג את הכל - להיות אמא מושלמת, רעיה מושלמת, עקרת בית מושלמת, מאהבת מושלמת והעובדת המצטיינת של החודש. אני כבר ממזמן השלמתי עם העובדה שאין לי שום אפשרות בעולם להצטיין בכל הטייטלים שאני נושאת על גבי. מישהי בפורום האהוב עלי הגדירה את זה כחיים בינוניים (או כפי שהיא ניסחה זאת: "נגזר עלי לחיות חיים בינוניים").
לא יודעת, אני לא מוצאת שום רע בבינוניות. הכשלון בזוי בעיני והמצויינות נראית לי משהו שלא ניתן להשגה (למרבית בני האנוש), לכן כדי להמינע משלל תסביכי אישיות, הבינוניות כדרך חיים מתאימה לי. השלמתי עם זה שלעולם לא אצליח להיות זמינה עבור הילדים שלי במשך 24 שעות ביממה. השלמתי עם זה שהבוס לעולם לא יסתכל עלי בעיניים מעריצות ויאמר: "נינה, בלעדיך המשרד לא היה מתפקד". השלמתי עם זה שהבית שלי לרוב נראה כמו לאחר מהפכה מזרח-אירופאית קטנה. השלמתי גם עם העובדה שלאחר הסקס הבעל לא מניף לי שלט שרשום עליו ציון 10. רוב הזמן אני ממש בסדר עם הבינוניות שלי. אבל לפעמים מתפלקים להם רגשות אשמה.
חכמים ממני כבר כתבו שהפאק של המהפכה הפמינסטית הוא שבמקום לשחרר את האישה, היא הוסיפה על המטלות המסורתיות שלה גם את מטלת הפרנסה. מעניין יהיה לבדוק אם המהפכה הפמניסטית הולידה גם את רגשות האשמה הטבועים באמהות או שזה באמת משהו שקיים מאז ומעולם. בכל מקרה אני לא מכירה אמא מודרנית אחת שמסתובבת בעולם נטולת רגשות אשמה (אולי חוץ מהאמהות האלה ששיכות לסוג הטיפוס המעצבן שבטוח שכל דבר שהוא עושה זה הכי נכון והכי משולם).

בכל אופן, שבת בבוקר. יום יפה. אמא מכניסה את עצמה לשמלה ומתחילה להבין מהיכן נלקח הביטוי "ספינת אם". אבא חוזר מבית הכנסת ורץ אחרי 2 דרדקים בכל רחבי הבית בנסיון נואש להלביש אותם. לאחר ½ שעה של טירוף יוצאת המשפחה המותשת מהבית אל השמש שבחוץ. הולכים לסבא-סבתא בעלי החצר הפרטית והדשא.
בבית של סבא-סבתא יושבים על הגרנולית בחוץ ומתחילים לאכול ארוחת בוקר. הדרדס הקטן מחליט שלעמוד על הכסא ולהשען על המשענת זה רעיון חכם. לפני שמישהו מספיק להגיד לו שזה רעיון מטופש לחלוטין, הדרדס מאבד שיווי משקל ועף על הגרנולית. הסנטר נפתח. 4 מבוגרים מתרוצצים לכל עבר בנסיון לעצור את הדם. בסוף הדרדס נח בחיקה של ספינת האם. מוצץ תקוע בפיו, חיתול מבד עם קוביות קרח על הסנטר. ספינת האם מעיזה ומציצה בפצע. אווץ', חתך עמוק. צריך ללכת למוקד הרפואי לתפור.
עכשיו נשאלת השאלה מה לעשות. האינסטינקט שלי אומר שאני צריכה ללכת איתו למוקד הרפואי, אבל אני כבדה, איטית, ענקית כמו הר וסובלת מכאבים (אל תשאלו, העובר לוחץ על כמה איברים אסטרטגים). ההגיון אומר שאבא ילך איתו למוקד הרפואי, אבל אבא לא יודע להדחף בתור, לא יודע לשאול את הרופא את כל השאלות הנדרשות והוא גם לא האמא של הילד.
בסוף ההגיון ניצח, אבל אני נשארתי בבית מלאת רגשות אשם. העובדה שמהמוקד הרפואי שלחו את הילד למיון בבי"ח לא הקלה את רגשות האשם. ברור לי שעשיתי את הבחירה ההגיונית ביותר (מה גם שהזמן שהיה לוקח לי להגיע ברגל למוקד הרפואי ואח"כ לבית החולים הוא כפול אם לא משולש מזה שלקח לבעלי), אבל העובדה שלא הייתי שם עבור הבן שלי כשהוא הוא היה בבי"ח מציקה לי.

זהו! עכשיו זה רשמי! הבלוגים הוא הטרנד הכי מאוס בארץ. ואני שתמיד תפסתי מעצמי מיוחדת לוקחת בזה חלק. שוק! שקלתי לסגור את הבלוג לאות מחאה, אבל אני מכורה מדי. וחוצמזה אני הייתי פה קודם.
וי-נט גילו את הבלוגים. זה התחיל עם מדור היומנאים (שמילים רבות הושחתו עליו לריק) וממשיך עם
פרוייקט הבלוגרים המובילים בארץ, כאשר יש גם בונוס בדמות פורום. העובדה שמנהלת הקהילות בוי-נט (וככל הנראה מנהלת פורום הבלוגים) מתחזקת בלוג משל עצמה באתר "רשימות" גורמת הן לפרוייקט והן לפורום (לפחות לפי שלושת הימים הראשונים שלו) להראות כמו שלוחה של רשימות. לא שיש בזה משהו רע, אני פשוט לא התחברתי (לפחות לא לפרוייקט. לגבי הפורום, ימים יגידו). לאחת שהוציאה במבחן ה- IQ של המדינה תוצאה כמעט זהה לזו שהוציאה קבוצת הדוגמניות, הטקסטים של מרבית הכותבים ברשימות נראים כבדים מדי וקצת פלצניים. אין בדברים אלה כדי להוות ביקורת על האתר המופלא והקסום "רשימות", אלא דעה אישית של אישה הרה הסובלת מכאבים, וככל הנראה גם מ- IQ נמוך ביותר.

נכתב על ידי nina, 4/1/2004 09:03, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, חלק מהבלוגספירה
15 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-12/1/2004 12:41

אבל הגננת, מה אני אעשה אם אין לי אמא?
לא יודעת איך זה עובד במערכת החינוך החילונית, אבל מערכת החינוך הדתית לא מכירה במושג "משפחה חדשה". מבחינת מערכת החינוך הדתית משפחה היא מסגרת שבה אבא ואמא נשואים זה לזה (באושר), האב הוא המפרנס העיקרי והאמא לרוב עקרת בית או מקסימום עובדת בחצי משרה. רצוי שברקע יהיו גם לפחות 2 אחים/אחיות. כל מבנה משפחתי ששונה מהמבנה הזה נחשב לחריג.
החינוך למבנה הזה מתחיל מהשלבים הנמוכים ביותר במערכת החינוך, אבל בולט בעיקר באירועים השונים שמערכת החינוך מארגנת.
אפשר אולי להבליג על שלל תמונות ה"אמא מבשלת" "אבא הולך לעבודה" שמעטרות את קירות הגן, ספרי הלימוד והקריאה. אפשר אולי להבליג על העובדה שבקבלות השבת בגן "אבא של שבת" מביא יין ומנהל את הטקס ו"אמא של שבת" נדרשת להביא עוגה ולהביט על אבא בעיניים מעריצות. אפשר אולי להבליג על כך שהבנות אינן מתפקדות כחזניות בתפילת הבוקר, אלא מקסימום כקולות רקע למקהלת הבנים (וכנראה שגם על זה אני צריכה להודות, הרי בריל לייפ קולן של הנשים בכלל לא נשמע בית הכנסת). אבל קצת קשה לי להבליג על מקומה המרכזי של האמא במסיבות הגן.
האמת היא שהטרוניה שלי באה ממקום מאוד אגואיסטי. אני לא מתה על מסיבות בגן. אני לא ממש משתייכת לזן האמהות שכל ויץ של הילד שלהן מכניס אותן לויבראציות. הילדים שלי מקסימים, יפים, חמודים וחכמים. אני יודעת את זה. אני בטוחה בזה ב- 100%. אין לי צורך לרוץ ולספר את זה לכולם או להוכיח זאת כל פעם מחדש. הצורך לדחוס את עצמי לכיסא שהישבן שלי גדול ממנו, והצורך לקום ולרקוד אל מול למעלה מ- 30 אנשים זרים ולמעלה מ- 30 דרדקים זבי חוטם, גורם לי אי-נוחות רבה.
המסיבה האידיאלית מבחינתי היא: הילדים שלי רוקדים ושרים ואני עומדת בצד ומצלמת. מקסימום שאבא שלהם ירקוד איתם. המסיבה האידיאלית מבחינת הגננת היא: בלי אחים! אבא יכול לבוא, אבל שיעמוד בצד (או בחוץ) ויצלם. במקרים נדירים האבא נדרש כדי לברך על הנרות / העוגה / הילדים. האמא יושבת מאחורי הילד - מגישה לו את האביזרים הנדרשים למסיבה, משכנעת אותו לקום ולרקוד, ומדי פעם מבצעת אקרובטיקה מרשימה של מעבר מעל כסאות הגן אל מרכז הרחבה (נשמע קל? נסו לעשות את זה כשמשקולת של לפחות 5 קילו תקועה לכם במרכז הבטן ומערערת את שיווי המשקל), אחיזה בידי הפעוט וביצוע ריקוד מרשים (רצוי עם נרות).
ילד ש(לא עלינו) אין לו אמא או ילד שאמא שלו לא יכלה להגיע למסיבה מסיבות שונות ומשונות (לדוגמא, נאלצה להשאר בבית כדי לשמור על האחים שאסור היה להביא אותם למסיבה) ממש אומלל במסיבות האלה. הגננת אומרת: "כל הילדים מחזיקים את הידים של אמא ורוקדים איתה ביחד", והילד פורץ בבכי.
השנה נאלצתי לרקוד על 2 חתונות - 2 מסיבות חנוכה באותו יום. נאלצתי לעזוב את המסיבה של הבן באמצע, כשאני משאירה מאחורי את האבא, הסבתא המעריצה ומצלמת הוידאו, ורצתי במהירות למסיבה של הבת כשאני מלווה בהמון מרץ, בטן שמנה ומצלמת סטילס. האבא ומצלמת הוידאו היו אמורים להצטרף בשלב מאוחר יותר (אחחחח... הלוגיסטיקה הנדרשת כאשר יש יותר מילד אחד...). מסתבר שבסוף המסיבה אצל הבן כל ילד היה צריך לרוץ, לחפש את אמא ולתת לה חיבוק. כל הילדים רצו לאמא, ומי נשאר לעמוד באמצע הרחבה בוכה ואומלל? כמובן, הבן שלי! הוא לא מצא את אמא, וסירב להסתפק באבא או סבתא. בעלי חשב שזה מאוד חמוד, וצילם עבורי את הרגעים המרגשים בוידאו. אני דווקא חשבתי שזה קורע לב, וכמובן נמלאתי ברגשות אשם. אבל זה מין מצב של no win - הרי מה יכולתי לעשות? לוותר על המסיבה של הבת?
ההורות שמה אותנו לא אחת במצב בו עלינו לבחור בין 2 אלטרנטיבות - האחת רעה והשניה גרועה הרבה יותר.
בסופו של דבר הילד לא גילה סימני טראומה (בערב הוא השתולל על המיטה שלו בשמחה, ונהנה לראות את עצמו בוכה בוידאו), אבל אני נשארת תוהה: למה הגננת במקום לומר: "כולם לרוץ לאמא" לא יכלה פשוט לומר: "כולם לרוץ לאמא או אבא".

[הערת אגב לסיום: שמתי לב שהתחלתי את הפוסט עם ניחוח פמניסטי וסיימתי בניחוח אימהי מתמרח. כנראה שאני לא ממש טיפוס בעל אידאולוגיה מוצקה ולוחמנית, אלא סתם אחת שרואה את כל העולם מנקודת מבט צרה ואישית].

קיטור לסיום: בת"א יש זיהום אוויר זוועתי. כבר כמה ימים אני יושבת במשרד ונאבקת על כל נשימת אוויר. איך שאני מגיעה הביתה (לפרברים הרחוקים) התעוקה יורדת מהחזה והנשימה הופכת לקלה ופשוטה. מזג האוויר בימים האחרונים רק מרע את המצב. אני מוצאת את עצמי נושאת עיניים לשמים ומחפשת ענני גשם, מציירת סביבי מעגל ומתפללת כמו חוני המעגל לכמה טיפות שיורידו את האבק הזה למטה.
אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה לו הייתי צריכה לסחוב את שלושת החודשים האחרונים של ההריון בקיץ. בע!

נכתב על ידי nina, 18/12/2003 09:28, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, מביעה עמדה חברתית, מקטרת
36 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-1/1/2004 17:20

בדידות, אסרטיביות וסתם קיטורים.
עד לאן מגיעה בדידות של אדם?
למעשה כל מי שגולש באינטרנט (שלא למטרות עבודה) הוא אדם בודד במובן מסויים. גם כתיבת בלוגים או כתיבה בפורומים המיועדים לתמיכה היא ביטוי לבדידות.
אני לדוגמא - בסה"כ אני לא אדם בודד. יש לי את בעלי והילדים ויש את המשפחה המורחבת. יש לי גם 2-3 חברות. אבל בסופו של יום כשאני ממש רוצה לספר משהו למישהו אני לא מסתפקת רק בטלפון לבעלי (שלרוב עסוק), לאמא שלי (שעסוקה כרגע בעיקר בבירוקרטיה שנוגעת לרכישת בית), לאחותי (שצריכה תמיד לצרוח על הילדים שלה תוך כדי השיחה איתי), לחמותי (שמתעניינת רק בהריון ובנכדים) ולשתי החברות (שלרוב עסוקות באמבטיות של הילדים או בהשכבתם לישון). אני רוצה לדווח לעוד. ואם קרה משהו מאוד חשוב בזמן שאני בעבודה, אז רשימת האנשים שאני יכולה לשתף אותם בחוויותי מצומצמת עוד יותר - את הקולגות לעבודה אני לא מוכנה לשתף בכלום (עדיף שידעו מה שפחות על חיי האישיים), ורוב מכרי אינם זמינים בשעות אלה. כך יוצא שאפילו אני - אדם לא בודד בעליל - מוצאת את עצמי נגררת לאינטרנט ומשתפת שורה של זרים גמורים בפכים מרגשים מחיי.
מה יעשה אדם שאין לו גם את זה? אדם שמסיבה כלשהי לא מוצא את עצמו בחברה הוירטואלית? ירים טלפון לחברה עתיקה מתקופת התיכון ויטחן לה בשכל. אז נכון שבילינו 4 שנים נהדרות בתנאי פנימיה, ונכון שחלקנו במשך מספר חודשים חדר, אבל מאז עברו 12 שנים. השתניתי. גדלתי. פיתחתי תחומי עניין חדשים. יש לי חברים חדשים. יש לי חיים חדשים. אין לי על מה לדבר איתך.
כמה בודד צריך להיות אדם כדי להתקשר אל אדם שממנו הוא היה מנותק במשך 12 שנה ולספר לו פנינה של הבן? כמה כהת חושים יכולה להיות זו שאליה מתקשרים כדי לנתק את השיחה לאחר 2 דקות בטענה שיש לה עומס של עבודה.
אני מודה שקשה לי עם שיחות טלפון. ועוד יותר קשה לי עם סמול טוקס. בעוד שבשיחה אישית תמיד אני יכולה לתקוע פרצוף חביב כשיש שתיקה. בשיחת טלפון חייבים למלא את השתיקה בתוכן. בעוד שבמייל אני יכולה לשלוח שלל (-: ו - }{ לאדם שהוא חצי זר עבורי, בשיחת טלפון אני צריכה להיות אמיתית יותר. אי-אפשר לדפוק בוסה בטלפון בתגובה על סיפור מרגש ואי-אפשר לזייף צחוק כשהבדיחה או החכמה של הבן אינה מצחיקה.
אז אולי אני באמת כהת רגש, ואולי סתם פולניה קרה. קשה לי לנהל סמול טוק עם מישהי שאין לי שומדבר משותף איתה למעט העובדה שלפני 12 שנה למדנו יחד בתיכון. אני מרחמת עליה, אבל מודה שלא ממש ברור לי מה אני אמורה לעשות כשהיא מתקשרת.

שמתי לב שחוסר נוחות גופנית גורם לי להיות אסרטיבית יותר. ההריון הזה מוציא ממני את כל הביצ'יות שתמיד היתה בי, אבל היתה שמורה בעיקר לדיאלוגים שנונים וסודים עמוק בתוך המח שלי (דיאלוגים שידועים גם בכינוי: "הייתי צריכה לומר לו..."). פתאום אני מרשה לעצמי להתעצבן, להתלונן כשלא מוצא חן, לדעת איך לדרוש דברים מאנשים, לדעת איך לעמוד על שלי. זה פן חדש באישיות שלי שלמען האמת די מוצא חן בעיני.

הפן החדש הזה לא עזר לי הרבה להתחמק ממטלה שהבוס החליט להלביש עלי דווקא לקראת סופו של ההריון, ודווקא בשלבים בהם ההריון שלי נכנס לאזור המסוכן.
בעוד כשלושה שבועות אאלץ לתזז את ישבני העגלגל ובטני הענקית (או ההפך) פעם בשבוע לאורך חצי ארץ. הבוס שולח אותי לטפל בפרוייקט שמרחיק אותי מכיסאי הנח שבת"א עד לאי-שם בצפון. אני עדיין מקווה שאיזו שמירת הריון תיפול עלי ותציל אותי מהעונש הזה, אבל בינתיים רוע הגזרה מרחף מעלי ומצחקק באכזריות.

נכתב על ידי nina, 8/12/2003 12:26, בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, עובדת (?), מקטרת
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-15/12/2003 14:42

נינה תומכת באיכות הסביבה
מאז שביטני גדלה, די התנתקתי מכל מה שקורה ממותני ומטה. אתמול ישבתי בישיבה משועממת במיוחד, וכנראה שנחתתי בתנוחה מאוד מוצלחת בכיסא, מכיוון שלפתע פתאום הצלחתי להניף את רגלי אל-על ולהנחית אותה על ברכי בתנוחה מאוד לא מנומסת ולא חיננית הידועה בכינוי: "שילוב רגליים גברי" (להבדיל משילוב הרגלים הנשי העדין יותר שנעשה ברגלים סגורות ולכן גורם לעצירת הדם ברגל).
בעודי נהנית לי מהתנוחה הכה לא הולמת את מצבי ואת זהותי המינית גילתי כי מבין שולי המכנסיים מבצבצות להן רגלים שעירות לאללה! חישובים קצרים ומבוהלים הראו כי אכן רגלי לא ראתה סכין מקרוב במשך כמעט 3 שבועות. אז נכון שחצאיות ובגדי-ים עפו זה מכבר מארון בגדי, אבל לכזה מצב הזנחה חמור לא הגעתי מאז ההריון הקודם.
מכיוון שביום ה' אני עתידה להיפגש עם רופא הנשים שלי, והוא עתיד לבדוק את מצב צוואר הרחם שלי, הגעתי למסקנה שאני חייבת לנכש את העשבים שגדלו לי על הרגל (אני עוד זוכרת את תחושת הבושה שתקפה אותי כשנאלצתי לחשוף את רגלי בסקירת המערכות לאחר שהרופא החליט להוסיף גם אולטרסאונד וגינלי ולא להסתפק רק באולטרסאונד חיצוני).
בכל מקרה מבצע "ניכוש עשבים" יצא לדרך. קודם כל נכנסתי לאמבטיה. (נשמע טריוויאלי, אבל זו משימה די קשה). חמושה בסכין גילוח ביד ימין וסבון ביד שמאל ניסיתי להרים את אחת מרגלי על מעקה האמבטיה. לאחר 3 נסיונות סרק הצלחתי להרים את הרגל. עכשיו כל מה שנשאר לי זה לנסות להתכופף לכיוון הרגל. הנסיון הראשון הראה שהיד שלי מגיעה רק עד הברך, ולכן נאלצתי לצמצם מרחקים. לאחר כרבע שעה של התנשפויות, בטן מכווצצת, גב שבור, שלל קיטורים והתכווצות שרירים המשימה הוכתרה בצלחה. יש לי כעת רגלי חרסינה.

ואם כבר דיברנו על הדרך הנאותה להתכונן לביקור אצל רופא הנשים, נזכרתי בבדיחה שקיבלתי לפני ה-מ-ו-ן זמן במייל:
"זה היה אחד מהימים האלה ששום דבר לא הולך בהם כשורה. הבוס עיכב אותי בדיוק לפני שיצאתי מהעבודה, אח"כ האוטו עשה בעיות בהתנעה ואח"כ נתקעתי בפקק. הגעתי הביתה מאוד מאוחר, ותוך פחות מחצי שעה הייתי צריכה לצאת לבדיקה אצל רופא הנשים. לא הסכמתי לוותר על שטיפת פלג הגוף התחתון שלי, ולכן נכנסתי בזריזות לאמבטיה. רק כשסיימתי גילתי ששכחתי לקחת מגבת. על הרצפה היתה מונחת המגבת שבה התנגבה הבת שלי באמצע הלילה כשחזרה ממסיבה. בלית ברירה השתמשתי במגבת, וציינתי לעצמי להעיר לה על הרגלי הסדר והנקיון שלה.
בדרך נס הגעתי בזמן לרופא. כשהוא בא לבדוק אותי (בעודי שוכבת על כסא הבדיקה) הוא ציין בחיוך: "או, אני רואה שהשקענו היום קצת יותר". לא היה לי מושג למה הוא התכוון, עד הרגע בו הגעתי הביתה, נכנסתי לסדר את האמבטיה וגילתי שהמגבת שזרקה בתי על הרצפה היתה מלאה בנצנצים שכיסו את גופה במסיבה"

ואחרון חביב לסיום (וממש לא קשור לאמור לעיל):
לאחרונה החלטתי לעשות בונדינג עם הזהות הדתית שלי, והתחלתי לגלוש בפורומים בעלי אופי דתי, ובעיקר בפורום מכנסיים - אלטרנטיבה חברתית דתית. חשבתי שמדובר בפורום המכיל אנשים בעלי מחשבה פתוחה, אנשים שלא תקועים בפאזה החרד"לית שתקפה בשנים האחרונות את הציבור הדתי לאומי, אנשים שמתנגדים להלבשת קודים חרדיים על החברה הדתית-לאומית, אבל התבדתי. הפורום מלא בפלצנים שעסוקים כל היום בפילפולי הלכה שעיקרם: האם לנשים מותר ללבוש מכנסים או לא. המעניין הוא שכל המתפלפלים והדנים הם רק גברים. קולן של הנשים כמעט ולא נשמע בוויכוח ההילכתי המשמים הזה.
די מזכיר את פורום "ברית מילה - בעד ונגד" של "תפוז" (המכיל ערימת אנשים המתנגדים לברית, ומפמפמים את עצמם כל היום באמצעות טפיחות הדדיות על השכם ושלל מאמרים מטעם). ראו הוזהרתם.

נכתב על ידי nina, 11/11/2003 09:52, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, חדשות המגזר, הריון ולידה, גולשת באינטרנט, הגיע במייל
29 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של גושפנקא ב-17/11/2003 13:25

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.