עוד ליל שישי שיגרתי

החיים שלי משעממים. מוזר, דווקא תמיד חשבתי שההיפך. תמיד הייתה לי תחושה שמרוב ריצות מפה לשם עם הילדים, שיעמום זו המילה האחרונה שבה אפשר להגדיר את החיים שלי. אבל כנראה שלאחר שהילדים גדלו, והחיים מתנהלים בשיגרה מסויימת, הם כבר לא מלאי סערות ודרמות, אלא רק מלאים בתזכורות יומן מתסכלות ובחישובי תקציב מיאשים.

ההכרה בעובדה שהחיים שלי משעממים היכתה בי בליל אמש. 1:15 בלילה שבין שישי לשבת, ואני שקועה באיזה חלום לא מרתק במיוחד. פתאום צעקות מבחוץ העירו אותי. הנחתי ששוב מדובר בחבורת בני הנוער המשועממים שאוהבים לעשן נרגילות ולצחקק בגינה שליד הבית. אבל הפעם זה היה שונה. במקום הציחקוקים הרגילים, שמעתי מישהי צורחת: "אמאל'ה! זה נשרף! הכול נשרף! שמישהו יבוא! תקראו למכבי אש!" זינקתי מהר מהמיטה כדי לראות איזה בית נשרף, אבל כל מה שראיתי זו שכנה היסטרית עומדת בחנייה וצורחת, והאוטו שלה מעלה עשן. 2 שכנים נחמדים הודיעו לה שקראו למכבי אש, ושכן ריאלי אחד ניסה להרגיע אותה (בפעם הבאה נסה סטירה. זה עובד מצויין על אנשים היסטריים). השכנה מעלי ניסתה להסביר לה שמדובר רק בעשן, אבל בינתיים התחילו לראות להבות אש מרצדות מתחת למכסה המנוע. השכנה ההיסטרית צעקה שהאוטו עוד מעט יתפוצץ, ושיקראו לשכנים שחונים ליד הרכב שלה כדי שיזיזו את המכוניות שלהם. במקום להיות מודאגת מהעובדה שבין האוטו שלי לאוטו שלה יש רק מקום חניה ריק אחד, הייתי עסוקה בלבחון בעניין את כל ההמולה למטה ולבהות במבט מרותק בלהבות האש שהציצו מדי פעם מתחת למכסה המנוע,  תוך שאני תוהה כמה זמן יקח לאש עד שתגיע למיכל הדלק (אוטו קטן בסה"כ. מזדה 121), ולאיזה גובה יגיע הרכב אם אכן יתפוצץ. העובדה שהאוטו שלי יהיה ככל הנראה בקו ראשון של האש, לא הזיזה לי במיוחד, וגם לא גרמה לי לתהות האם זו סכנה מספיק חזקה כדי לחלל שבת לגביה. אגב, התגובה הנמנמית שלי זיכתה אותי במבט הערכה מגיסתי, שחשבה שלא הזזתי את עצמי מהחלון בשל קדושת השבת. לא רציתי להרוס לה ולספר לה שהסיבה שלא זזתי מהחלון הייתה עצלות להתלבש ובעיקר רצון לראות בלייב את הרכב מתפוצץ, אפילו במחיר הרס אפשרי של האוטו שלי (להפך, זה אפילו היה הופך את החוויה למסעירה יותר. 2 במחיר 1!).

בסופו של דבר הגיע שכן אמיץ עם מטף כיבוי אש והתיז טונות של קצף על מכסה המנוע הבוער. האוטו שינה את הצבע שלו משחור ללבן (ליתר דיוק, אפור), אבל האש כתבה לחלוטין.

אחרי שהשכנה ההיסטרית סיימת לצרוח, ואחרי שכל שאר השכנים הפסיקו לתת עצות מהמרפסות וחזרו לבתים שלה, חזרתי למיטה שלי וניסיתי להרדם. ואז, בעודי זזה מצד לצד, מנסה להרגיע את האנדרנלין ולחזור למוד של שינה, קלטתי שהאינסידנט המטופש הזה היה הדבר המרתק ביותר שקרה לי בשבוע האחרון. בעצם, לא. זה היה הדבר המרתק ביותר שקרה לי בחודש האחרון (אם יוצאים מנקודת הנחה שילדה בת 3 עם חום שמסרב לרדת אחרי מנת נורופן, זה לא מאורע מרתק במיוחד). זו הייתה השנייה שהגעתי למסקנה שכנראה שהחיים שלי מאוד מאוד משעממים.

ואם החיים שלי כ"כ משעממים, על מה בעצם יש לי לכתוב בבלוג? לספר אנקטודות מההווי המרתק של הסעת הילדים מנקודה A ל-B? לספר חוויות מהביקורים אצל הרופאים השונים שזכיתי לפגוש במסגרת תפקידי כאמא? לספר חוויות על המורים המצויינים שהילדים שלי (ואני) מנסים לשרוד? הסיפורים האלה ימיתו שיממון עלי עוד לפני שהקורא יספיק להשתעמם מהם. חיים שהקונפליקט הסוער ביותר בהם הוא האם לחמם שניצל או עוף בתנור לארוחת הצהרים, הם חיים שלא ראוי לכתוב עליהם בלוג. חיים שמקסימום אפשר לכתוב עליהם פתקית post it: "ארוחת הצהרים במקרר. חמם 30 שניות."

בשבת עיינתי במוסף "נשים" שצורף לעיתון "מקור ראשון". יסלחו לי האנשים הטובים שאחראים לכתיבתו של המוסף הזה, אבל הוא משעמם למדי. מדי פעם צצה שם כתבה טובה שבגללה שווה שלא להשליך אותו ישירות לערימת הניירות למיחזור, אבל המדורים הקבועים והטורים הקבועים נעים בין דידקטיות מייבשת לשעמום. החל מבחירת הנושאים וכלה באופן שבו כותבים עליהם. בכל מקרה, מיד אחרי הראיון החביב עם קרן פלס, הופיעה כתבה של ריקי רט שפרטה את הבלוגים המובילים בתחומים שונים. ושם, שחור על גבי נייר כרומו יקר, נכתב הבלוג "פוטנציאל מבוזבז" כאחד מהבלוגים המובילים בתחום ההורות. אני מודה שהסתכלתי על הטקסט בפה פעור. את הבלוג הזה עידכנתי לאחרונה בספטמבר 2010, וגם בפלטפורמה החדשה לא בדיוק תוסס. אולי היא התכוונה לבלוג אחר. אין לי מושג. אם אתם מכירים בלוג הורות נוסף בשם "פוטנציאל מבוזבז", אשמח לדעת עליו, ולקרוא את מי שגנבה לי את השם. אבל אם היא התכוונה אלי, חשבתי שמן הראוי שאחרי המלצה כזאת, יהיה לפחות פוסט עדכני אחד. גם אם הוא יהיה משעמם.

רוצה להיות חבר שלי?

פתחתי כרטיס בקפה דה-מרקר.

בהתחלה עשיתי את זה רק כדי להגיב בבלוג מסויים, אבל אז גילתי ש"כולם" שם ושבכלל מדובר בטרנד לוהט. כאחת שמשתדלת לא להחמיץ טרנדים לוהטים (אא"כ הם קשורים למכנסיים בגיזרה נמוכה או בגדים בהשראת שנות ה-80), החלטתי להשקיע בכרטיס שלי ולהוסיף לו טקסטים מלבבים, אופציה לבלוג וגם כמה קהילות.

תוך כדי שיטוטי באתר ביקרתי בכרטיסים של אחרים, כדי להבין איך העסק עובד. ראיתי שלכולם יש לפחות 10 חברים, ונזכרתי שרענן שקד סיפר בטורו האחרון על קלות איסוף החברים בקפה דה-מרקר (אאל"ט הוא טען שתוך שעתיים היו לו למעלה מ-50 חברים). מודעת לאנונימיות היחסית שלי (יחסית לרענן שקד כמובן), החלטתי לחכות יומיים. מאז עברו עוד 5 ימים ומספר החברים שלי עדיין עומד על אפס. גם אלה שביקרו אותי (כל אותם אלה שביקרתי אצלם, למעט מיכל ינאי, שכנראה לא טורחת לבקר אף אחד מאותם מאות אלפי אנשים שמבקרים אותה) העדיפו להעלם מבלי להציע לי חברות. הכרטיס שלי נשאר מיותם וגלמוד.

אני מודה שיש לי נטיה לסבול מרגשי נחיתות בכל הנוגע לקשרים חברתיים. תמיד נדמה לי שאנשים לא רוצים את חברתי, ואם הם מתקרבים אלי, זה רק מתוך רחמים ובבחינת "נעשה לה טובה". באינטרנט מצאתי את מקומי החברתי. תחת חסות מסך המחשב והמקלדת היה לי הרבה יותר קל לשווק את עצמי, ליצור קשרים, ולהאמין שאני מעניינת אחרים בזכות עצמי.

אז איך זה שדווקא הרשת שאמורה לשרת את כל אותם ויירדואים בעלי הקשיים החברתיים (כמוני ) הפכה להיות רשת כ"כ חברתית, עם קליקות, סלברטאי רשת, קבוצות חברתיות עתירות משתתפים ושוליים חברתיים המכילים כמה ווירדואים בעלי קשיים חברתיים ואפס חברים בכרטיס של דה-מרקר. זה אינטרנט דאם איט, המקום שבו כל כונפה מכוערת עם גוף עקום יכולה לזרוח בזכות כשרון הכתיבה שלה. איך זה שגם פה אני לא מצליחה להשתלב?

כנראה שלא תהיה לי ברירה, אלא לזנוח את השאיפות החברתיות שלי בכל הנוגע לאינטרנט, ולהתחיל להשקיע בקשרים בעולם האמיתי. האמת היא, שזה גם ידרוש ממי פחות זמן. במקום לקרוא 50,000 בלוגים ולהגיב עניינית לכל אחד, אוכל פשוט להסתפק בביקורים בגינה, הרמת טלפון לחברות והזמנת חברים לשבת.

חמישה דברים שלא ידעתם עלי
לפני עידן ועידנים יעלי איתגרה אותי לכתוב חמישה דברים שקוראי הבלוג שלי לא יודעים עלי. התחמקתי באלגנטיות בטענה שאני כספר פתוח בפני קוראי הבלוג והם יודעים עלי הכל. יעלי התעקשה שאני מסתורית וחשאית, ואני התאהבתי בתדמית הזאת.
אתמול, גם אורי קציר וגם נטע יוסף בודניק (השולתתתת!!1) איתגרו אותי להפסיק להתחמק ולכתוב חמישה דברים שקוראי הבלוג שלי לא יודעים עלי. נטע הגדילה עשות וכתבה תגובה נזעמת הרומזת שאני משתעממת בעבודה ולכן גולשת באינטרנט במקום לעבוד.
 
מכיוון שאני רכיכה חסרת עמוד שידרה שמתמסרת למחמאות כמו חמאה לקרני השמש, קבלו חמישה דברים שאתם לא יודעים עלי:
 
1. אני מתה מפחד ממפגשים עם אנשים מהאינטרנט, גם עם אנשים שאני בטוחה שהם לא וירטואליים אלא אמיתיים לחלוטין. תמיד אני מוצאת דרך אלגנטית להתחמק ממפגשים כאלה. יש לי הרבה חברים ברשתות חברתיות באינטרנט (גם פה) שאני מתה לפגוש, אבל הפחד הזה תמיד משתק אותי. אילמלא נטע התקשרה אלי יום אחד והודיעה לי חגיגית שהיא נמצאת ממש מתחת למקום העבודה שלי, לא הייתי פוגשת גם אותה לעולם ומפסידה את אחד מאחרי הצהרים המהנים שהיו לי לאחרונה.
 
2. בצעירותי מאוד רציתי להיות סוכנת חשאית / מרגלת. זה מה שקורה כשקוראים יותר מדי ספרי מתח וריגול. אחת הסיבות שבחרתי בניק "נינה" היתה בגלל שהיה לו צליל של סוכנת חשאית מזרח אירופאית כזאת (יש, אגב, עוד סיבות לניק).
ברבות הימים הבנתי שהחיים כסוכנת חשאית לא כאלה מסעירים ומרתקים, ובכלל לטיפוס מרובע ושיגרתי כמוני זאת לא הבחירה המקצועית הנבונה ביותר.
 
3. אושי גרוס היה החבר הראשון שלי (למעט החבר מכיתה ו', שלא ממש נחשב כי כל החברות ביננו הסתכמה בעובדה שהוא הציע לי חברות ואני אמרתי כן). באחד הדיונים בפורום הורות ומשפחה גיליתי להפתעתי שיש לפחות 10 משתתפות נוספות בפורום שנושאות בגאווה(?) את הטייטל: "חברתו לשעבר של אושי גרוס". היה פעיל הבחור.
כשנפרדתי ממנו הוא הבטיח לי שיום אחד הוא יהיה מפורסם ואני אצטער שנפרדתי ממנו. היום הזה עוד לא הגיע, אם כי העובדה שחיפשתי את השם שלו בגוגל, יכולה להוות ניצחון מסויים מבחינתו...
 
4. בכיתה ט' אחת הבנות בכיתה שיכנעה אותי שבאוכל בהכשר הרבנות יש קקי של ג'וקים, ולכן עברתי לאכול מוצרים רק בהכשר בד"ץ והרב לנדא. ההקפדה הזאת עברה לי מהר מאוד אחרי שגיליתי שיש כמה מוצרים שאני מאוד אוהבת שאין להם הכשר בד"צ ושמוצרי הבד"ץ בכלל יותר יקרים מהמוצרים בכשרות רגילה. היום אני אוכלת כשרות רגילה וגם מוצרים מחלב נוכרי וגם מוצרים עם כשרות מפוקפקת מחו"ל וככל הנראה גם קקי של ג'וקים.
בכלל פעם הייתי מאוד דוסית. הייתי בטוחה שאנשא לבייניש (לא דורית! בן ישיבה) ואחבוש כיסוי ראש. אח"כ הכרתי את מי שהיום מתהדר בכינוי "בעלי", והוא שם וטו על נושא כיסוי הראש.
 
5. החורף לא קניתי לעצמי שום בגד חדש, לא לשבת ולא לעבודה. לעומת זאת קיבלתי 2 פיג'מות ליומולדת וקניתי לבת שלי נעלים ב-3,250 ש"ח (כן, כן, קראתם נכון), שבינתיים לא מקיימות את כל ההבטחות שגלומות בהן.
 
גארפילד כתב שחייבים להעביר את הפרוייקט ל-5 אנשים, אבל זה די מלחיץ אותי, כי מה יקרה אם אותם 5 אנשים בכלל לא קוראים אותי?
בכל מקרה, אני אשמח לקרוא חמישה דברים שאני לא יודעת על:
שיר דמע.
מאזינה ברקע.
אורזת.
שרה (הקודמת).
cartoon crab.
 
שמור   בטל

כל הפחדים כולם

שיר-דמע ומרקופריד העבירו לי את השרביט ואיתגרו אותי לכתוב על הפחדים שלי.

יש משהו די מוזר בלפחד. זו בעצם תחושה לא רציונלית כלפי חוויה שמעולם לא חווינו. מרבית האנשים מגלים כי ברגע שהם חווים את אחד הפחדים הכי גדולים שלהם (כהגדרתם) הם לא עסוקים בלפחד, אלא בלהתמודד. כשמשהו מפחיד קורה לנו, אין לנו זמן לעסוק בתחושת הפחד, אלא פשוט להתמודד עם מה שניצב בפנינו. מרבית האנשים יוצאים מחוזקים ומעודדים מהתמודדות עם חוויה שבתחילה פחדו ממנה.

בעבר הצהרתי פעמים רבות על פחד מדברים מסויימים ועל חוסר יכולת להתמודד עם דברים מסויימים. אלוהים הוכיח לי שוב ושוב שאני מדברת שטויות. כמעט כל דבר שהצהרתי שלא אוכל להתמודד איתו, התרחש, ואני למדתי שאני יותר חזקה ממה שחשבתי. בנוסף, גם למדתי לא להצהיר הצהרות.

את הפחדים שלי אני יכולה לחלק לפחדים קטנים ודביליים ולפחדים מהותיים ועמוקים. עם הפחדים העמוקים והמהותיים אני מעדיפה שלא להתעסק, כדי לא למצוא עצמי שוב מצהירה הצהרות ומאתגרת את אלוהים לנסות אותי שוב בנסיונות קשים.

לכן, קבלו את הפחדים הקטנים והדביליים שלי:

1. אני מפחדת שיום אחד כל הג'וקים, החומיינים והנמלים (נמלים או נמלות?) שהרגתי יחזרו כדי להתנקם בי. אולי אי-שם בגן עדן של הרמשים יש תמונה שלי ועליה מצויירת מטרת ענק? אולי ביקום חלופי של ג'וקים ויבחושים אני מוגדרת כפושעת מלחמה?

2. אני מפחדת מנחשים. הם מגעילים אותי ברמות. לא מסוגלת להסתכל עליהם, אפילו לא בטלויזיה. לא מסוגלת לחשוב על לגעת בעור החלקלק והקריר שלהם. אפילו כתיבת הפיסקה הזאת מעבירה בי צמרמרות של פחד וגועל.

3. אני מפחדת להסתכל במראה בחושך או להוריד מים בשירותים בלילה כשאני עוד יושבת על האסלה. במקרה הראשון אני תמיד מפחדת שאיזו רוח רפאים תצוץ במראה מאחורי הכתף שלי. במקרה השני אני מפחדת שאיזו מכשפה תשלח את היד מתוך האסלה ותמשוך אותי לתוך הביוב. אני יודעת שמדובר ב-2 פחדים מאוד הגיוניים, הנתמכים בשלל ראיות והוכחות לאמיתותם, ובכל זאת: אני מורידה מים רק לאחר שקמתי מהאסלה, ואם יש חושך בחדר השירותים, אני שוטפת ידים מבלי להסתכל בראי.

יש גם פחדים שהתגברתי עליהם (בערך):

אני מפחדת מגבהים. תמיד כשאני מסתכלת לתהום או מגובה רב למטה, יש לי הרגשה שעוד שניה אפול. למרות זאת, אני לא נותנת לפחד הזה לשתק אותי ו/או למנוע ממני מלטפס למקומות גבוהים ולהציץ למטה.

אני מפחדת ממעליות, מאז שנתקעתי באחת בגיל 6. שנים לא עליתי במעלית, עד שהגעתי לבית של חברה שגרה בקומה 7. כיום אני עולה במעליות בלי בעיה, אבל עדיין מצטמררת בכל פעם שהמעלית מתחילה לקרטע.

אני מפחדת ממקומות סגורים (ע"ע פחד ממעליות?). זה לא שאני נמנעת מלהכנס למקומות סגורים, אבל אני מודה שאני נושמת בקלות רבה יותר בשניה שאני יוצאת מהמקומות האלה.

ועכשיו אני מפחדת להעביר את השרביט הלאה, כי מה יקרה אם אעביר את השרביט למישהו שבכלל לא קורא אותי? פאדיחה, לא? ובכל זאת, אשמח לשמוע מה מפחיד את מאמי, את יעלי (שפעם זרקה לכיווני שרביט אחר, אבל סירבתי, ואני מקווה שהיא לא תסרב בחזרה, כי בעיני היא הכותבת המוכשרת ביותר בישרא או בכלל) ואת Emale (שלדעתי כמעט ולא מסתובב פה (אם בכלל) אבל בכל זאת אני מאוד אוהבת לקרוא אותו).

סיפורי חיי ההזויים

נטע איתגרה אותי לספר על אחד הדייטים ההזויים שהיה לי, וזאת במסגרת פרוייקט הדייטים ההזויים.

אני, שכלל לא חובבת פרוייקטים בישראבלוג (או בכלל) חשבתי לעצמי, מדוע לצמצם את הפוסט רק לדייט הזוי, מדוע לא להרחיב את הפוסט ולפרט חלק מהסיפורים ההזויים שאירעו לי בימי חיי?

אז קבלו את הפרוייקט של נינה: סיפורי חיי ההזויים או הסיפורים ההזויים של חיי.

אני חושבת שהסיפור ההזוי ביותר הוא סיפור הפיתות האבודות. מעשה שהיה כך היה:

לפני כמה ימים החלטתי לארוז את ילדי ולסוע איתם לבריכה. הכנתי מגבות, בגדים להחלפה, מצופים, קרמים, פירות ופיתות לארוחת ערב. הכנתי 2 חצאי פיתה עם שוקולד למריחה, 2 חצאי פיתה עם חביתה ו-2 חצאי פיתה (בשבילי) עם חומוס ונקניק פרוס. את 2 חצאי הפיתה עם החומוס והנקניק עטפתי היטב בנייר שעווה, והכנסתי לשקית. את 2 חצאי הפיתה עם החביתה עטפתי בנייר כסף והכנסתי לשקית ואת 2 חצאי הפיתה עם השוקולד עטפתי רק בשקית. (אין לי מושג למה אני מפרטת את זה, זה ממש לא שייך לסיפור). הכנסתי את כל ההשקיות עם הפיתות לשקית אחת גדולה (וזה פרט שכן רלבנטי לסיפור) ביחד עם הפירות.

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר שעות של התארגנות, הגענו לבסוף לבריכה. הילדים שיכשכו במים ונהנו, ואז הגיע הזמן לאכול. נתתי למס' 1 ולמס' 3 חצי פיתה עם שוקולד, נתתי למס' 2 חצי פיתה עם חביתה, ואז התרווחתי לאחור על כסא הנח במטרה להתענג על הפיתה עם החומוס והנקניק. הושטתי יד לשקית הפיתות, ולא מצאתי שם שום פיתה עם חומוס ונקניק. פיזרתי את כל תכולת השקית על הדשא. היו שם פירות, חצי נוסף של פיתה עם חביתה, אבל לא חצאי פיתות עם חומוס ונקניק. הם נעלמו כלא היו. חיפשתי גם בתוך תיק הבריכה את הפיתות האבודות, אבל לא מצאתי שם כלום.

ישבתי חמוצת פנים ורעבה על כסא הנח, בטוחה שהפיתה עם החומוס והנקניק מחכה לי בשלווה על השיש במטבח.

כשחזרתי הביתה נדהמתי לגלות שהשיש נקי. אין עליו שום פיתה עם חומוס ונקניק. חצאי הפיתות האבודות לא נמצאו גם במקרר, גם לא במגירות שמס' 3 אוהב להחביא בהן דברים, גם לא במרפסת (איפה שתיק הבריכה מאוחסן) או מתחת לשולחן בסלון או מתחת לשולחן במטבח או באמבטיה או בארון הבגדים או בתנור האפיה או בשום מקום אחר בבית!

חשבתי שהריח יוביל אותי בסופו של דבר למקום הימצאן של הפיתות, אבל כשבועיים אחרי האינסידנט, אני יכולה לומר שהפיתות האלה עלו בסערה השמיימה. אין להן זכר או סימן, ואיש לא יודע מה עלה בגורלן.

-דקת דומיה-

סיפור אחר הוא מתקופה מוקדמת יותר בחיי, בה החלטתי שלמרות הפטור שיש לי משירות צבאי, עלי להתגייס לצה"ל. ביררתי מה בדיוק הפרוצדורה, ונאמר לי שעלי להגיע עם תעודת הפטור ללשכת הגיוס בתל השומר. אני יודעת איפה לשכת הגיוס, כי הייתי שם במסגרת הצו הראשון (רק לקראת הצו השני, שכלל בדיקות רפואיות, החלטתי לוותר על הצבא).

בקיצור, החלטתי לנצל את נסיעת יום א' לאולפנא, כדי לסטות מעט מהדרך לצורך ביקור בבקו"ם. ירדתי בצומת אלוף שדה (ככה קראו לזה אז כשהכל היה הרבה פחות מצ'וכלל) והחלפתי אוטובוס לכיוון הבקו"ם. הגעתי עליזה ומאושרת לבקו"ם רק כדי לגלות שאני לא במקום הנכון. כדי לבטל את הפטור, אני צריכה לגשת לבסיס עצמו, המרוחק כמה מאוד מטרים מהבקו"ם.

אדם נורמלי היה לוקח אוטובוס, אבל לא אני. אני הייתי בטוחה, משום מה, שמדובר בהליכה של 5 דקות, גג. התחלתי לצעוד, ולצעוד, ולצעוד, ולצעוד, ואז שמתי לב שהדרך מאוד ארוכה. עשיתי איזה קיצור דרך דרך שדה בור מלא רגבי עפר יבשים וקוצים. עליתי גבעות ירדתי עמקים, ולאחר כ-3/4 שעה הגעתי לבסיס המבוקש.

נכנסתי לבסיס רק כדי למצוא את עצמי עוברת אומללה מחדר לחדר, עד שנמצא החדר הרלבנטי, שבו מבטלים את הפטור. בחדר היו 2 בנות עליזות ובן (לא נראה לי שהוא היה עליז, כי הוא בהחלט התעניין ב-2 הבחורות, איפ יו קנואו ווט איי מין). כנראה שהפרעתי להם באמצע הדאחקות, כי לאף אחד מהם לא ממש היה כח להתייחס אלי.

לאחר עשרות כיחכוחי גרון, מישהו הסתובב לכיווני ושאל: "מה". "א-א-אני רוצה לבטל את הפטור" צייצתי בקול חרישי. "מה השם שלך?", "נינה", "נינה, יש לך כאן את תעודת הפטור?" "כן" עניתי בשמחה (על כך שפעם אחת בחיי אני זוכרת להביא את מה שצריך בזמן). "תשימי את זה בערימה, ואנחנו נשלח לך מכתב על מה שאת נדרשת לעשות בהמשך". החיילת שענתה לי הצביעה על ערימה דימיונית. עקבתי אחרי האצבע שלה, והסקתי שהערימה הנדונה נמצאת איפשהו מחוץ לחדר. מכיוון שהחיילים מיהרו לחזור לשיחת הדאחקות בינהם, אף אחד מהם לא שם לב שאין לי מושג היכן נמצאת הערימה החשובה, וכך יצאתי לי בשקט מחוץ לחדר כשתעודת הפטור בידי, ועיני מחפשות אחר ערימת ענק של תעודות פטור.

חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי וחיפשתי, ופתאום מצאתי את עצמי, עם תעודת הפטור בתחנת האוטובוס של הבסיס. עליתי מהר על אוטובוס לכיוון צומת תל השומר, ושמתי פעמי לאולפנא.

רק כשהגעתי לחדר שלי באולפנא תהיתי ביני לבין עצמי, אם לא הייתי צריכה בכל זאת להשאיר להם את תעודת הפטור שלי, ואיך מכל הנינות שמיועדות לשירות בטחון הם ידעו לשלוח דווקא לי מכתב המבטל את הפטור. כששום מכתב ביטול פטור לא הגיע בשבועות שלאחר מכן, הבנתי שלמרות כל התלאות, לא נועדתי לשירות בטחון, ועדיף שאתרכז בבחירת מקום לביצוע שירות לאומי.

האמת היא שיש עוד כמה סיפוריים הזויים באמתחתי, אבל הפוסט הזה מתארך כבר יותר מדי. לכן, אסיים בנקודה הזאת, אבל לא אעשה זאת לפני שאשתף אתכם בויכוח מאוד מהותי שהבעל ואני ניהלנו אתמול: האם שרים "קווה, קווה דלה אומה" או "קווה, קווה דלה אומר" או אולי בכלל "קווה, קווה דלה אומק"? אודה לעזרכתם האדיבה בפתרון המחלוקת הזאת שקורעת את ביתנו.

עדכון: באדיבותו הרבה של חטא קבלו דיון מרתק, ששופך אור על מרבית שירי הילדות שלנו וכן על מילותיו של השיר "א-קווה קווה דלה אומה".