פוטנציאל מבוזבז

אני בעיצומים
לא לעשות כלום זה משעמם. מאוד מאוד משעמם.
אחרי שסיימתי לקרוא את העיתון מכריכה אל כריכה (כולל מודעות כינוס הנכסים שבסוף), אחרי שסיימתי לקרוא את ספרו הכה אופנתי של דן בראון נשאר לי לבהות במסך המחשב ולתהות למה הגעתי היום לעבודה, ולא הודעתי שיש לי מיגרנה או משהו דומה לזה.
הניגוד בין חוסר המעש פה בעבודה לבין טונות המטלות שמחכות לי בבית, מוציא אותי מדעתי. אני יושבת כל הזמן וחושבת מה אני צריכה לעשות אחה"צ, ואיך אני מתכננת נכון את הזמן, ובינתים אני בוהה במחשב, ומנסה להתחמק ממרים, האחראית על הנקיון פה במשרד (ועל עוד כמה מטלות כולבויניקיות), שגם היא (בהעדר טלפונים) משועממת, ועסוקה בלחטט לי בשולחן ולחרטט לי במח.

הגעתי למסקנה די אכזרית מבחינתי: לדבר על הילדים שלך זה כיף גדול. לשמוע על ילדים / נכדים של אחרים זה שיעמום תחת רציני.
שמישהו יקח רובה וירה בי אם היא עוד פעם אחת נכנסת לחדר שלי ומתחיל לדבר על ליאמי הקוש-קוש מאמי שלה.
אהההההההה....
כבר התקשרתי לבעל פעמיים במטרה להעיף אותה מהחדר שלי. השיחה ביננו הלכה ככה:
הבעל: "כן נ'. משהו דחוף? אני באמצע משהו"
אני: "כן, דחוף ביותר. תקשיב..."
בשלב הזה מרים מבינה את הרמז ויוצאת לי מהחדר.
אני (בלחש): "סתם, לא רציתי כלום. רק רציתי להעיף את מרים מהחדר שלי"
טווווווווווווווווווווווווווווּ.............
אני ממשיכה להחזיק את הטלפון ולעשות כאילו אני עדיין מדברת.

למרות חוסר המעש, אני עיפה. עיפה מאוד.
מס' 3 מקפיד להשכים אותי כל לילה לפחות פעמיים.
אני חושבת שמי שאינו הורה לא מכיר את העייפות הזו. זה לא כמו עייפות אחרי לילה לבן, זו עייפות מצטברת של 10 חודשים (במקרה שלי) שבהם הגוף לא קיבל יותר מ-3 שעות שינה רצופות. עיפות שגורמת לי לנהוג כמו נהגת שודים שרק אתמול קיבלה רשיון לאחר 10 שנות שלילה. עייפות שגורמת לי להכניס את הטלפון הסלולרי למקרר, ואת הבקבוק של הילד לתיק של העבודה. עייפות שגורמת לי ללכת לכיוון השירותים, ולא להבין מה בעצם רציתי לעשות שם.

לפני כמעט חודשיים טסנו לסופ"ש בבודפשט. כמה שעות לאחר הנחיתה חיבקתי את המיטה הרכה בבית המלון וישנתי 10 שעות רצוף. 10 שעות רצוף! זה היה החלק הכי כייפי בטיול.שמור בטל

נכתב על ידי nina, 28/12/2004 12:31, בקטגוריות מקטרת, אם השנה, עובדת (?)
7 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-9/1/2005 16:14

סופ"ש
זה כבר סוף שבוע רביעי שמס' 2 חוטף מחלת בזק. החום עולה ביום חמישי או שישי אחה"צ ויורד עד ליום ראשון. כשהשבוע הצטרפו לחום גם שילשולים והקאות רמזתי לבעל (במין ג'יבריש מעורבב במילים באנגלית, מילים מאוייתות בעברית, 2.5 מילים ביידיש והמון הבעות עיניים ופנים) שאולי מדובר במחלה על רקע נפשי. "the child needs ת-ש-ו-מ-ת לב" לחשתי "מייבי דיס איז דה וואי בה הוא לוקח אותה"
בשבת כשישבתי על האסלה ושאלתי את נפשי למות, הבנתי שמדובר בסה"כ בוירוס.
לפעמים למצבים מסובכים יש פתרון פשוט.

מדהים איך בחיי היום-יום אנחנו חסידים של הפתרונות הפשוטים, אבל כשמגיע בעיה מורכבת, אנחנו מיד מאבדים את העשתונות ומנסים למצא פתרון מעבר להרי החושך.
הרי רובנו מאמינים שאת השלט אפשר לתקן באמצעות פתיחת מכסה הבטריות וסיבוב הבטריות מצד לצד. יש גם כמה שמאמינים שמחשב אפשר לתקן באמצעות בעיטה קטנה בצד גוף המחשב או באמצעות מכה משמעותית מעל המסך. אבל כשזה מגיע להתנהגות מוזרה של הילדים, אנחנו ישר רצים לפסיכולוג. "הילד לא חייך הבוקר כמו בכל יום. בטח מתעללים בו בגן. בוא נקח אותו לפסיכולוג", "הילד צרח באמצע הקניון. בטח הוא מתקשה להתגבר על תיסכולים. בוא נקח אותו לפסיכולוג", "הילד הרביץ לילד אחר בגן. בטח יש בו אלימות מודחקת. בוא ניקח אותו לפסיכולוג".
לפעמים אנחנו שוכחים שהילדים הם בדיוק כמונו - רק בקטן. גם להם יש ימים הפוכים בהם לא בא להם לחייך, אלא לירות מבטים זועמים מלאי משמעות.

ביום חמישי גיליתי אומץ עילאי תחת קרב, ועליתי למסעדה בירושלים. די מוזר שנקניקיה כמוני בוחרת להכנס למסעדה בירושלים דווקא יום לפני קבורתו של ערפאת, אבל זה מה שהחברות שלי החליטו. נפרדתי יפה מהילדים, רבתי עם הבעל (כדי שאח"כ כשיקרה לי משהו שיהיה לו נקיפות מצפון), וידאתי שביטוח החיים בתוקף ויצאתי לדרך.
כמובן שגילתי שהדרך לירושלים מסוכנת הרבה יותר מהבילוי בעיר. אני לא מבינה מה כ"כ קש לשתול איזה פנס או שניים בדרך מלאת פיתולים ונטולת כל ישוב. העיר עצמה היתה שוקקת חיים. המסעדה בה אכלנו היתה עמוסה עד כדי כך שאנשים המתינו בצד עד שיתפנה להם שולחן. היינו 4 בנות רעבות, והזמנו מהתפריט כמעט הכל. כמובן שהמנה המנצחת היתה סלט ירוק, אבל בדרך אליה חיסלנו עדר שלם של טלאיים ופרות. באותה הזדמנות חגיגית גילנו שאפשר להיות שיכורים גם מעייפות ולא רק מיין.
המלצה לחיים: שמרו על חברי ילדות. יש משהו כייפי בלהפגש איתם ולחזור לאותו אדם שהיית לפני 15-20 שנה. מצד שני הפגישה איתם מעמידה מולך מראה ומגלה לך כמה נהית צינית ומרירה במשך השנים.

נכתב על ידי nina, 15/11/2004 07:44, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, אם השנה
13 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/12/2004 11:45

מתחילים להרגיש את הסתיו...

יש! שעון החורף התחיל.
אני מודעת לעובדה שאני בין הבודדים שמאושרים מנוכחותו של שעון החורף, אבל מי שלא ראה את הבן שלי משתוקק לתוכנית טלויזיה במוצאי שבת שלאחר ראש השנה לא ראה מימיו נרקומן בשעת קריז. הילד רץ לטלויזיה עם מבט מזוגג על הפנים, רק כדי לגלות בטלויזיה שקופית המודיעה כי ערוץ הופ סיים את שידוריו להערב. בסוף הרגענו את הקריז עם קלטת של טום וג'רי (AKA: TomviGerry). עכשיו עם שעון החורף, השבת יוצאת בטרם ערוץ הופ סיים את שידוריו. שלא נדבר על זה שאני לא צריכה להתאמץ למצוא לילדים תעסוקה לשבת אחה"צ. קמים משנת הצהרים, ואופס יוצאת השבת.
הסיבה השניה לחיבתי העזה לשעון החורף, היא הנטיה של ילדי (וילדיהם של חברותי) להתעקש ללכת לישון רק לאחר שמחשיך לחלוטין בחוץ. לא ברור לי איך ההורים האירופאים מסתדרים עם שעות האור הארוכות בקיץ (ואולי בגלל זה שיעור הילודה באירופה הוא מהנמוכים בעולם), אבל אני יוצאת מדעתי כשלאחר יום בו מס' 2 השתולל בבוקר בקיטנה ואחה"צ בבריכה, הוא מצביע לי בשעה 20:30 לעבר החלון, וטוען בתוכחה: "אבל אמא, אני לא יכול ללכת לישון. עוד יש אור בחוץ". ככה דרדס קטן? אז נראה אותך בשעון חורף... בשעה 18:00 אני מצביעה בבהלה לכיוון החלון וזועקת: "ילדים חושך". מהר מהר ארוחת ערב ומקלחת, ובשעה 20:00 הבית דומם.
יהייי שעון חורף.

תקופת החגים מזמנת מפגשים משפחתיים רבים. לפעמים רבים מדי. אני אוהבת את המשפחה שלי, אבל מספיק לי לפגוש אותם פעם בשבוע (וגם זה יותר מדי). הנוכחות של אמא שלי מסביבי גורמת לי להיות לחוצה ועצבנית יותר מהרגיל. אח"כ לכו תסבירו לה שאתם לא ככה בדר"כ, אלא רק כשהיא בסביבה.
בשמחת תורה אנחנו נשב על התחת בבית. מיציתי את כל האירוחים האלה, וגם השמנתי בחזרה את כל מה שהורדתי מאז הלידה.

אתם מכירים את הזקנים האלה, שקמים בבוקר מהמיטה כי יש להם מטרה? זו יכולה להיות המטרה המטופשת ביותר בעולם, אבל הם קמים במיוחד בשבילה. גוררים את הגוף הכפוף והדואב שלהם מהמיטה רק כדי לקחת מתחת לכיור את המשפך הישן, למלא אותו במים ולדדות החוצה במהירות של צעד לדקה אל שתיל אומלל ומקומט כמוהם בקצה הגינה. הם משקים אותו, וחוזרים באיטיות אל הבית לאכול ארוחת צהרים. לא גשם ולא חום יניאו אותם מהמסלול הקבוע. לפעמים נדמה שזה הדבר היחיד שמחזיק אותם בחיים – הידיעה שיש להם בשביל מה לקום.
סבתא שלי איבדה גם את הזיק הזה. מטיילת לה בין המחלקות בביה"ח במבט כבוי. הניצוץ היחיד שראיתי בעיניה היה כשציינתי בפניה (בחוסר הטאקט האופייני לי) כי מגיע שלב פיזי בו כבר אין טעם לחיים, והיה עדיף לו אלוהים היה לוקח אותנו לפני השלב הזה. מין חיוך מסתורי של הסכמה עלה על פניה ומיד נעלם.

כן, אני זוכרת שהחלטתי לצאת לחופש. אבל כמה אנשים טובים גרמו לי להבין שיש לי אל מי ועל מה לכתוב. אז אני פה. ובפעם הבאה שאחליט לצאת לחופש אעשה את בצורה קצת פחות דרמטית. סורי.

נכתב על ידי nina, 2/10/2004 23:07, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, ראש השנה
17 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-14/10/2004 23:05

ללכת אל... ללכת מ... ללכת כי כולם הולכים
ישבו הרופאים וחשבו, איך נוכל, בימים כאלה של מצוקה כלכלית, לעודד את עמישראל לעשות פעילות גופנית. חשבו ומצאו: נציע להם ללכת. זו פעילות גופנית נהדרת, שבכלל לא עולה כסף.
וכך על כל מחוש שחש הפציינט, הרופא מרצין מבט, מביט אל הפציינט ואומר לו: "אתה צריך פעילות גופנית. למה שלא תלך קצת?" הפציינט מקשיב בעניין, וכבר למחרת מצטרף למאות ההולכים הכובשים ברגליהם את כל רחובות העיר.
בעוד החתיכים והחתיכות (אההה... כ"כ שנות ה-80) מעדיפים להציג לראווה את גופם במכון כושר יוקרתי, השמנים והשמנות (או גירסת ה-PC: השמנמודים והשמנמודות) מסתפקים בהליכה בשולי הכביש העוקף בחשכת הליל. המוני גרוטאות אנושיות מהלכות כל ערב בשולי הכביש העוקף, מתנשפות, מזיעות, לוגמות מבקבוק המים המינרלים, מקוות שהורידו כמה קלוריות, ובעיקר שוכחות ללבוש חזיה. ראבק, זה לא שאתן כאלה דקיקות ורזות. נכון שמזיעים עם חזיה, אבל המראה של דובשניה אנושית רוטטת, הצועדת במהירות כששדיה מתנופפים לכל עבר, הוא ממש לא חינני.

ניסיתי הליכה. היה לי מזיע מדי. עברתי לשחיה. הרבה יותר מרענן ונעים. בבריכה יש 3 מסלולים: איטי, בינוני ומהיר. בבינוני ובמהיר שוחים כל אלה שיש להם ריבועים על הבטן, כובע מסיליקון, משקפות של ספידו, וידע בכל סגנונות השחיה (פרפר! ידעתם שיש אנשים שבאמת יודעים לשחות פרפר?). במסלול האיטי שוחים כל הליוויתנים שבקושי יודעים לתפעל סגנון חזה. אני מרגישה במסלול הזה הכי נח. אני הכי רזה שם, ואני גם יודעת להכניס את הראש לתוך המים תוך כדי שחיה! (חוצמזה במסלול הזה אף אחד לא משפריץ עלי מים תוך כדי חתירה נמרצת במים).

אם כבר דיברנו על הליכה...
אנחנו נוסעים לנו יומאחד ברחובות העיר. פתאום הבן שלי מצביע על הולכת רגל, ואומר: "אמא תראי איזה מבולבלת. היא חושבת שהיום שבת".
אחחחח... ילדי שפע. לא יודעים מה זה ללכת.

נכתב על ידי nina, 14/7/2004 07:39, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, מקטרת, אם השנה
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של טיפה שונה... ב-19/8/2004 00:47

הפאתטיות שבהורות
אני מתארת לעצמי שכל הורה ליותר משני ילדים יבין למה אני מתכוונת. הפאתטיות שבהורות מתייחסת למצב שהנתונים שבבסיסו הם: אמא אחת, זוג ידיים ולפחות שני ילדים עייפים ותובענים.

תארו לעצמכם את המצב הבא:
את ערה מהשעה 5:00 לפנות בוקר, לאחר ששנת הלילה שלך נקטעה מספר פעמים (מס' 1 משלשלת ומס' 3 רצה לאכול). חזרת מיום עבודה מתיש, ועדיין הרגשת מספיק אמיצה ללכת עם הילדים לבד לבריכה (לבד - כלומר, ללא בעל). לאחר בילוי מרגש בבריכה את צועדת מרוטת שיער (ועצבים) לכיוון המלתחות. בדיוק בשלב הזה מס' 1 נתקלת בזרד עץ, נופלת אפיים (על הדשא) ומתחילה לזעוק בקולי קולות (וכשאני אומרת קולי קולות אני מתכוונת לצרחות השמורות ללידה קשה במיוחד או לחלופין לקטע הכי נוטף דם בסרט אימה). ברגע שבו את פונה לעזור למס' 1 לקום ולהרגע, מס' 3 (שעד עכשיו שכב בשקט בעגלה) מתחיל לצרוח בגלל שדווקא עכשו הוא החליט לחרבן בחיתול, ומס' 2 רוטן ומילל ברקע בגלל שהיית אכזרית וניתקת אותו מהבריכה ומהמתקנים.
את עומדת מותשת וחסרת אונים ולא יודעת אל מי לפנות קודם. בינתים הזעקות של הילדים גוברות עשרות עינים (מכל רחבי הבריכה) ננעצות בך. אלה שמעולם לא היו הורים מסתכלים עליך במבט מאשים ("איזה אמא מחורבנת"), אלה שיש להם ילדים קטנים מסתכלים עליך במבט מלא אמפטיה ("אההה... זה לא רק אצלי"), אלה שיש להם ילדים גדולים מסתכלים עליך בנוסטלגיה ("אווו... אני זוכרת את זה. הלוואי שאחזור לתקופה בה הכל היה כ"כ פשוט). את מתעלמת מהמבטים המזדהים, ומתרכזת רק במאשימים, כי ככה את חשה: האמא הכי גרועה בעולם.

הטלויזיה והקולנוע נוטים להציג את האמהות כדבר אידיאלי, קל לביצוע וטבעי ביותר. עם הדימוי הזה את צריכה להתמודד כשבגינה הציבורית הילדים שלך מסרבים לתפקד כפרסומת מהלכת למשפחה מאושרת, ובמקום זה אחד מהם מילל מרעב, אחת מיללת כי היא נפלה על המדרכה ויש לה פצע (פסע) ואחד מילל כי מישהו חטף לו את הדלי והכף.
העובדה שאת לא מצליחה להשתוות לאידיאל שהוצג בפניך גורמת לך להרגיש שאת אמא גרועה. הסיטואציה בה את עומדת ומסביבך שלושה ילדים בוכים (כל אחד מסיבותיו, כשאת לא יודעת אל מי לגשת קודם ואיך לתמרן בין הרצונות שלהם גורמת לי להרגיש פאתטית, פאתטית, פאתטית.

ואם כבר דיברנו על פאטתיות...
מה הקטע של הבלוג ב- YTV? בהבנתי הלקויה סברתי תמיד שבלוג הוא תלוי רשת - יצור שחי רק בתחומי האינטרנט. בשלב הזה הגיע יצור כלאיים בשם בלוג טי.וי. לא טקסט כתוב, אבל עדיין ברשת. YTV לקחו את הקונספט, ויתרו על הרשת והפכו את זה לתוכנית טלויזיה אינטראקטיבית עלק הזויה לחלוטין.
בטח הוגי התוכנית טפחו לעצמם על השכם לאחר השבוע הראשון ואמרו: "איזו תוכנית מודרנית וטרנדית יצרנו", ואני רק אומרת: "אהההההההה???". מילא נתתם ל-4 (או אולי 5) אנשים לשבת על מיטה ולדבר על כלום, אבל למה בחרתם כאלה אנשים עילגים ומשעממים (למעט אביב גפן הכפרה, שהיה הכי פחות עילג והכי פחות משעמם מכולם).

נכתב על ידי nina, 3/6/2004 21:23, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, עושה פאדיחות
4 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מלוכסנת רחוקה ב-6/6/2004 06:09

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.