חסרת מנוחה

4 השעות האחרונות של השבת עברו עלי בחוסר מנוחה קיצוני. לא הצלחתי לנוח (פעילות חביבה עלי בשבת בצהרים), ולא הצלחתי להתרכז בקריאת ספר, ואפילו את העיתונים קראתי מלמעלה. בסופו של דבר לקחתי את הנסיכה הקטנה וירדנו לשחק בגינה. ליתר דיוק היא שיחקה, ואני הקשבתי לבומים שבאו מרחוק וניסיתי לנחש לאן הם ייועדו. כמו בסוף יום צום, הסתכלתי כל כמה דקות על השעון ובדקתי מתי כבר תצא השבת. הניתוק מהעולם שאני כ"כ אוהבת בשבת, הופך לקשה מנשוא בימות מלחמה.

פעם זה לא היה ככה. פעם (כמו שאהוד מנור כתב) חבר היה חבר ושכן היה שכן. פעם תמיד היה מי שיעדכן. אחד המתפללים בבית הכנסת שבו התפלל אבי כשהייתי ילדה, היה אביו של הרמטכ"ל הנוכחי. לרוב הוא הגיע בחגים, אבל כשהיו חדשות חשובות, הוא הגיע גם בשבת רגילה ודיווח בפרוטרוט לכל המתפללים מה בדיוק קרה. זה שכן. במקום להשמיע לי מוזיקת טראנס מעצבנת במהלך שבת, יכל השכן מהדירה הצמודה להשמיע לי קצת חדשות. אולי זה היה חוסך ממני להתהלך בחוסר מנוחה עד לצאת השבת.

אנחנו מספיק קרובים כדי לשמוע את פיצוצי היירוטים, אבל מספיק רחוקים כדי לא לסבול מאזעקות. מצד אחד יש לנו שקט ויש שיגרה. מצד שני, יש תזכורת קבועה למה שמתרחש 5 ק"מ דרומית לנו. וגם השיגרה היא שיגרה מתוחה. כל יציאה של הילדים מהבית מלווה בתזכורת קבועה: "אם יש אזעקה, תזכרו: להישכב על הרצפה ולהניח ידיים על הראש. זוכרים?" כן, הם זוכרים. היום שמעתי אותם משחקים עם אחותם הקטנה במשחק מי מגיע ראשון למקלט. הקטנטנה אפילו חיברה שיר לכבוד המשחק: "למקלט, למקלט, אני הולכת למקלט". ולנו בכלל יש ממ"ד.

אחת הסצינות קורעות הלב בסרט "כנר על הגג" היא לקראת הסוף, כשאחרי פוגרום יהודי העיירה מעמיסים את מעט הרכוש שלהם על עגלה מסכנה (שאותה מושך בידיו טוביה החולב), ועוברים הלאה, למקום אחר. היהודי הנודד. האם גם אנחנו צריכים לזנוח את חבל הארץ המדמם הזה ולנדוד הלאה למקום שקט אחר, או שגם שם ירדפו אותנו? האם זה המקום השקט שעליו חלמו דורות של יהודים בגלות? לא יודעת. בין מלחמה למלחמה יחסית טוב ושקט פה, אבל לפעמים הספק עולה.