פגיעה ברגשות דתיים

כרמית כתבה כאן בסוף התגובה שלה כי היא מקווה שהיה בסדר מצידה לכתוב את מה שכתבה, שכן העולם הדתי יקר לליבי. בהתחלה לא ממש הבנתי על מה היא מדברת. נכון שאני דתיה, אבל מעולם לא לקחתי את אמונתי הדתית ללב. הקפדתי תמיד לשמור על ליברליות מחשבתית ולא לפתח רגשות דתיים.

איכשהו המשפט שלה רדף אותי כמה ימים, אבל עד שלא רבתי במייל עם חברה טובה לא קלטתי עד כמה כרמית קלטה אותי נכון וצדקה באבחנתה.

החברה הטובה (שלצורך העניין נקרא לה מירי, בעיקר כי חיצונית היא מאוד מזכירה לי את מירי בוהדנה) הציעה לי לשלוח את הבת שלי לקיטנה המתקיימת בצהרון שכל הילדים הנמצאים בו הם חילוניים. השבתי למירי כי לא נראה לי שהילדה שלי תשתלב מבחינה חברתית בקיטנה, כי מדובר בילדים חילוניים שמבחינתה הם יצורים שמעבר להרי החושך. הסברתי למירי שהבת שלי נמצאת עכשיו בתקופה שבה היא מנסה להגדיר את זהותה הדתית ולהבין מה המשמעות של "להיות דתי", מיהם החילוניים ואיך ה' לא שולח במיידי ברק מהשמים וצולה אותם. אני מוצאת את עצמי צריכה להסביר לה סוגיות תיאולוגיות מורכבות, בלי שאני בעצמי גיבשתי ב-100% את עמדתי בנושא. אני לא מוכנה להגיד לה שה' יעניש את כל החילוניים בעולם הבא, אבל כאמא שמחנכת לחיים דתיים, אני לא יכולה לבוא ולומר לה שאורח החיים החילוני הוא סבבה ואין לי שום בעיה עם זה. מורכב. בקיצור, מפה לשם מירי ככל הנראה נפגעה ממני (פגעתי ברגשותיה החילוניים?), ולאחר דין ודברים די קשה, היא מסרה לי צרור קללות להעביר לאלוהים.

מעבר לכעס על כך שהתייחסה אלי כאל נציגתו של האל או זו שאחראית להעברת ההודעות אליו, גילתי לתדהמתי שממש נפגעתי מהקללות שלה. אני, שמאז ומתמיד תפסתי את עצמי כאדם בעל מחשבה פתוחה, כאדם נטול עקרונות דתיים משמעותיים, כאדם שהדת אינה מהווה גורם משמעותי בחייו, נפגעתי מכך שחברה שלי קיללה את אלוהים. התחוור לי לתדהמתי שמתישהו לאורך הדרך פיתחתי רגשות דתיים, ולא רק זה אלא שהרגשות האלה גם מסוגלים להיפגע.

אני מניחה שבעיני החילוני הממוצע (כזה שנולד וגדל כל חייו בבית חילוני ובסביבה חילונית) הקונספט של "פגיעה ברגשות דתיים" לא ממש מובן. הסמלים הדתים בעיניהם לא שונים מסמלים מסחריים. הם יודעים שלדתיים הסמל הדתי משמעותי וחשוב, אבל הם לא מבינים למה.

רבים  מהחילוניים חיים לאורו של המשפט "איש באמונתו יחייה" (ומכל הקטנוניים אני מבקשת: כן, אני יודעת שלא מדובר בפסוק מהתנ"ך, וכן אני יודעת שהמשפט הזה עוות ואינו נאמן למקור, ובכל זאת זה המשפט המקובל, ולכן אשתמש בו). כלומר: אני חי את חיי בהתאם לעקרונות ולאמונות שלי, לא מפריע לי שהשכן שלי מחזיק אמונות אחרות, אבל אני לא מסכים בשום פנים ואופן שהוא ינסה לכפות עלי לחיות בהתאם לאותן אמונות ועקרונות. האדם הליברלי הנאור ינסה לשכנע את עצמו שהעניין שלו באמונות של אחרים הוא עניין אינטלקטואלי בלבד, וכי הרצאת עקרונותיו לאחרים היא אך ורק למטרות עיון אינטלקטואלי והחלפת דיעות. מבחינת האדם הליברלי הנאור, אסור לו (והוא לא רוצה) לכפות את עקרונותיו על אחר. הוא יכול להציגם, להסביר מדוע הם נכונים, אבל הוא חייב לקבל את זה שחברו סבור אחרת וחייב לקבל את זכותו של החבר לחיות אחרת ממנו. מצב כזה מביא לניתוק ריגשי בין היחס שלי לעקרונות שאני מאמין בהם לבין היחס שלי לאורח חייו של אדם אחר. יחד עם זאת, לכל אחד מאיתנו יש איזו נקודה רגישה, שברגע שילחצו עליה, נצרח. יהיה מי שיפגע אם יקללו לידו את רבין, תהיה מי שתפגע אם ירמזו כי העובדה שהיא אם עובדת פוגעת בילדיה, יהיה מי שיפגע אם יסתלבטו על קבוצת הכדורגל האהובה עליו ומסתבר שיהיו אף כאלה שיפגעו אם אדם דתי ירמוז שהעובדה שהם חילוניים מפריעה לבת שלו.

נרצה או לא נרצה לכולנו יש "רגשות דתיים". לכל אחד מאיתנו יש את אותם 2-3 עקרונות שהוא מתייחס אליהם ברצינות כבדה, ולא יהיה מסוגל לספוג שום זילזול או לעג לגביהם. אצלי מסתבר שאלוהים הוא נקודה רגישה. כנראה שאני יותר דתית ממה שהייתי רוצה להודות.

סיפורי חיי ההזויים

נטע איתגרה אותי לספר על אחד הדייטים ההזויים שהיה לי, וזאת במסגרת פרוייקט הדייטים ההזויים.

אני, שכלל לא חובבת פרוייקטים בישראבלוג (או בכלל) חשבתי לעצמי, מדוע לצמצם את הפוסט רק לדייט הזוי, מדוע לא להרחיב את הפוסט ולפרט חלק מהסיפורים ההזויים שאירעו לי בימי חיי?

אז קבלו את הפרוייקט של נינה: סיפורי חיי ההזויים או הסיפורים ההזויים של חיי.

אני חושבת שהסיפור ההזוי ביותר הוא סיפור הפיתות האבודות. מעשה שהיה כך היה:

לפני כמה ימים החלטתי לארוז את ילדי ולסוע איתם לבריכה. הכנתי מגבות, בגדים להחלפה, מצופים, קרמים, פירות ופיתות לארוחת ערב. הכנתי 2 חצאי פיתה עם שוקולד למריחה, 2 חצאי פיתה עם חביתה ו-2 חצאי פיתה (בשבילי) עם חומוס ונקניק פרוס. את 2 חצאי הפיתה עם החומוס והנקניק עטפתי היטב בנייר שעווה, והכנסתי לשקית. את 2 חצאי הפיתה עם החביתה עטפתי בנייר כסף והכנסתי לשקית ואת 2 חצאי הפיתה עם השוקולד עטפתי רק בשקית. (אין לי מושג למה אני מפרטת את זה, זה ממש לא שייך לסיפור). הכנסתי את כל ההשקיות עם הפיתות לשקית אחת גדולה (וזה פרט שכן רלבנטי לסיפור) ביחד עם הפירות.

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר שעות של התארגנות, הגענו לבסוף לבריכה. הילדים שיכשכו במים ונהנו, ואז הגיע הזמן לאכול. נתתי למס' 1 ולמס' 3 חצי פיתה עם שוקולד, נתתי למס' 2 חצי פיתה עם חביתה, ואז התרווחתי לאחור על כסא הנח במטרה להתענג על הפיתה עם החומוס והנקניק. הושטתי יד לשקית הפיתות, ולא מצאתי שם שום פיתה עם חומוס ונקניק. פיזרתי את כל תכולת השקית על הדשא. היו שם פירות, חצי נוסף של פיתה עם חביתה, אבל לא חצאי פיתות עם חומוס ונקניק. הם נעלמו כלא היו. חיפשתי גם בתוך תיק הבריכה את הפיתות האבודות, אבל לא מצאתי שם כלום.

ישבתי חמוצת פנים ורעבה על כסא הנח, בטוחה שהפיתה עם החומוס והנקניק מחכה לי בשלווה על השיש במטבח.

כשחזרתי הביתה נדהמתי לגלות שהשיש נקי. אין עליו שום פיתה עם חומוס ונקניק. חצאי הפיתות האבודות לא נמצאו גם במקרר, גם לא במגירות שמס' 3 אוהב להחביא בהן דברים, גם לא במרפסת (איפה שתיק הבריכה מאוחסן) או מתחת לשולחן בסלון או מתחת לשולחן במטבח או באמבטיה או בארון הבגדים או בתנור האפיה או בשום מקום אחר בבית!

חשבתי שהריח יוביל אותי בסופו של דבר למקום הימצאן של הפיתות, אבל כשבועיים אחרי האינסידנט, אני יכולה לומר שהפיתות האלה עלו בסערה השמיימה. אין להן זכר או סימן, ואיש לא יודע מה עלה בגורלן.

-דקת דומיה-

סיפור אחר הוא מתקופה מוקדמת יותר בחיי, בה החלטתי שלמרות הפטור שיש לי משירות צבאי, עלי להתגייס לצה"ל. ביררתי מה בדיוק הפרוצדורה, ונאמר לי שעלי להגיע עם תעודת הפטור ללשכת הגיוס בתל השומר. אני יודעת איפה לשכת הגיוס, כי הייתי שם במסגרת הצו הראשון (רק לקראת הצו השני, שכלל בדיקות רפואיות, החלטתי לוותר על הצבא).

בקיצור, החלטתי לנצל את נסיעת יום א' לאולפנא, כדי לסטות מעט מהדרך לצורך ביקור בבקו"ם. ירדתי בצומת אלוף שדה (ככה קראו לזה אז כשהכל היה הרבה פחות מצ'וכלל) והחלפתי אוטובוס לכיוון הבקו"ם. הגעתי עליזה ומאושרת לבקו"ם רק כדי לגלות שאני לא במקום הנכון. כדי לבטל את הפטור, אני צריכה לגשת לבסיס עצמו, המרוחק כמה מאוד מטרים מהבקו"ם.

אדם נורמלי היה לוקח אוטובוס, אבל לא אני. אני הייתי בטוחה, משום מה, שמדובר בהליכה של 5 דקות, גג. התחלתי לצעוד, ולצעוד, ולצעוד, ולצעוד, ואז שמתי לב שהדרך מאוד ארוכה. עשיתי איזה קיצור דרך דרך שדה בור מלא רגבי עפר יבשים וקוצים. עליתי גבעות ירדתי עמקים, ולאחר כ-3/4 שעה הגעתי לבסיס המבוקש.

נכנסתי לבסיס רק כדי למצוא את עצמי עוברת אומללה מחדר לחדר, עד שנמצא החדר הרלבנטי, שבו מבטלים את הפטור. בחדר היו 2 בנות עליזות ובן (לא נראה לי שהוא היה עליז, כי הוא בהחלט התעניין ב-2 הבחורות, איפ יו קנואו ווט איי מין). כנראה שהפרעתי להם באמצע הדאחקות, כי לאף אחד מהם לא ממש היה כח להתייחס אלי.

לאחר עשרות כיחכוחי גרון, מישהו הסתובב לכיווני ושאל: "מה". "א-א-אני רוצה לבטל את הפטור" צייצתי בקול חרישי. "מה השם שלך?", "נינה", "נינה, יש לך כאן את תעודת הפטור?" "כן" עניתי בשמחה (על כך שפעם אחת בחיי אני זוכרת להביא את מה שצריך בזמן). "תשימי את זה בערימה, ואנחנו נשלח לך מכתב על מה שאת נדרשת לעשות בהמשך". החיילת שענתה לי הצביעה על ערימה דימיונית. עקבתי אחרי האצבע שלה, והסקתי שהערימה הנדונה נמצאת איפשהו מחוץ לחדר. מכיוון שהחיילים מיהרו לחזור לשיחת הדאחקות בינהם, אף אחד מהם לא שם לב שאין לי מושג היכן נמצאת הערימה החשובה, וכך יצאתי לי בשקט מחוץ לחדר כשתעודת הפטור בידי, ועיני מחפשות אחר ערימת ענק של תעודות פטור.

חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי וחיפשתי, ופתאום מצאתי את עצמי, עם תעודת הפטור בתחנת האוטובוס של הבסיס. עליתי מהר על אוטובוס לכיוון צומת תל השומר, ושמתי פעמי לאולפנא.

רק כשהגעתי לחדר שלי באולפנא תהיתי ביני לבין עצמי, אם לא הייתי צריכה בכל זאת להשאיר להם את תעודת הפטור שלי, ואיך מכל הנינות שמיועדות לשירות בטחון הם ידעו לשלוח דווקא לי מכתב המבטל את הפטור. כששום מכתב ביטול פטור לא הגיע בשבועות שלאחר מכן, הבנתי שלמרות כל התלאות, לא נועדתי לשירות בטחון, ועדיף שאתרכז בבחירת מקום לביצוע שירות לאומי.

האמת היא שיש עוד כמה סיפוריים הזויים באמתחתי, אבל הפוסט הזה מתארך כבר יותר מדי. לכן, אסיים בנקודה הזאת, אבל לא אעשה זאת לפני שאשתף אתכם בויכוח מאוד מהותי שהבעל ואני ניהלנו אתמול: האם שרים "קווה, קווה דלה אומה" או "קווה, קווה דלה אומר" או אולי בכלל "קווה, קווה דלה אומק"? אודה לעזרכתם האדיבה בפתרון המחלוקת הזאת שקורעת את ביתנו.

עדכון: באדיבותו הרבה של חטא קבלו דיון מרתק, ששופך אור על מרבית שירי הילדות שלנו וכן על מילותיו של השיר "א-קווה קווה דלה אומה".

קדושת הבית היהודי

קדושה, במלעיל, ככה קראנו לשיעורים האלה, שכל מטרתם היתה ללמד אותנו איך להיות נשים טובות לבעלינו ואמהות טובות לילדנו. לא היה מאחורי השיעורים האלה שום תוכן אחר. לא היה שום מבחן בסוף השנה, לא היתה שום חוברת לימוד, אלא רק את הרבנית איבגי, שלימדה אותנו מהן המידות הרצויות לאישה ואם בישראל. הרבנית ניחנה במבטא צרפתי מקסים, ובקול רך, שצליח בעצם לטשטש מעיני הבנות את חומרת הדברים שהיא אמרה. כלומר, אם היו אומרים לך בקול רם ומצווה: "תפקידך בחיים הוא להיות שפחה!" מן הסתם היית מוחה, אבל כשאומרים לך את זה בקול רך ונעים, האינסטינקט הראשוני שלך הוא לומר: "יאללה, בסדר. כמה סוכר את רוצה בקפה שלך?".

הייתי תלמידה קשה, כי לא ממש הסכמתי לעמדתה של הרבנית בנוגע לתפקיד האישה בבית, ולא רק שלא הסכמתי, אלא גם טרחתי להביע את דעתי בקול ובזעם. בגללי, הרבנית  נאלצה להקדים את השיעור על מידת הכעס. אני חושבת שהבנתי את הרמז, כי מנקודה מסויימת כבר התייאשתי מלנסות להביע את דעתי בכיתה, והייתי עסוקה במרבית הזמן בבהיה דרך החלון או בשירבוטים חיננים על הדף.

למרות רחפנותי והעדר העניין שגילתי, אני זוכרת - כאילו זה היה אתמול - את השיעור שבו הרבנית לימדה אותנו כיצד לנהוג כלפי הבעל בסופו של יום (נא לקרוא בקול רך ומבטא צרפתי מודגש):

"לא משנה כמה את עיפה בסוף היום, וכמה קשה עבדת בבית. כשבעלך מגיע, הקפידי שהבית יהיה נקי ומסודר. דאגי שהילדים יהיו רחוצים ושקטים. התלבשי בבגדים נאים והתאפרי. אף גבר לא אוהב לחזור הביתה ולראות לפניו סמרטוט רצפה. בעלך לא צריך לדעת איזה יום קשה עבר עליך. עזרי לו לסחוב את התיק. הגישי לו את נעלי הבית, ושאלי אותו איך עבר עליו היום. אל תתחילי לספר לו על היום הקשה שלך. יש לזה זמן אח"כ אחרי שיאכל. קודם תתענייני ביום שלו. אח"כ הובילי אותו למטבח והגישי לו את האוכל שהכנת. אין כמו להכנס לבית נקי, עם ריח תבשיל ולראות אישה מטופחת ורעננה"

את המונולוג הזה סיימה הרבנית במבט חולמני וחיוך מצועף. ואז הצבעתי. "כן נינה" אמרה הרבנית בייאוש.

"המורה, מה אנחנו כלב, שצריך להגיש לאדוניו את נעלי הבית? (טוב, אולי התנסחתי בצורה קצת פחות נמלצת, עברו 15 שנה מאז ויכולת הניסוח שלי השתפרה רבות בשנים האלה) ואיך למישהי יש בכלל זמן לבשל, אם כל היום היא היתה עסוקה בלעבוד ובלטפל בילדים? ואם עבר עלי יום גרוע, למה אני צריכה להסתיר את זה מבעלי? שידע. שיסבול גם הוא!"

בנקודה הזאת קיבלתי הרצאה שלמה שעניינה: "אהבה היא נתינה ולא קבלה" או ליתר דיוק: "אל תשאלי מה חיי הנישואים יכולים לעשות בשבילך, אלא מה את יכולה לעשות בשביל חיי הנישואים".

הרבנית לא ראתה פחיתות כבוד בכך שאישה מביאה את נעלי הבית לבעלה, אלא אקט הירואי של אהבה. ולא, האישה לא צריכה לצפות לאקט דומה. הרבנית לא הבינה כיצד חיי נישואים יכולים להתנהל בשיוויון. בעולמה של הרבנית לכל אחד היה תפקיד מאוד מוגדר בחיי הנישואים. הגבר הוא "שר החוץ" בעוד שהאישה היא "שרת הפנים", וכמו שאת שר החוץ לא מעניינות בעיות הפנים של המדינה, כך את הבעל לא אמור לעניין מה הילד עשה אחה"צ וכמה קשה היה לך לתפעל את הבית. אלה העיניינים הפנימיים שלך, תפתרי אותם לבד. העיקר שהכל יתקתק במושלמות, כשהבעל יכנס הביתה. 

העובדה שבי"ס לבנות (המשתייך לארגון ישיבות בני-עקיבא, תורה ועבודה וכאלה) חינך וכיוון באופן מוצהר את הבנות לחיים מסוג מסויים, לא נראתה מוזר לאף אחת מהתלמידות או לאף אחד מהורי התלמידות. ברובד אחד ישבו ולימדו אותנו גם לימודי קודש וגם לימודי חול ברמה מאוד גבוהה ודחפו אותנו למצויינות לימודית, וברובד השני לימדו אותנו שאין טעם בכל זה וכי כל התפקיד שלנו בחיים הוא להתחתן עם בני"ש, לעבוד בחצי משרה כמורה, ובשאר הזמן לגדל את הילדים ולטפח את הבית. הסתירה בין הרבדים האלה לא הפריעה לאף אחד.

באחד משיעורי החינוך העביר מנהל האולפנא בין הבנות את אחד מספרי הרמב"ם. "אני מעביר בינכן את הספר, כדי שאם פעם ישאלו אתכן אם נגעתן בספר של הרמב"ם, תוכלו לומר: כן, הספר הזה עבר תחת ידי". כולנו צחקנו, אבל אח"כ תהיתי מדוע הוא מסתפק בלהעביר את הספר מתחת לידינו, אבל לא טורח ללמד אותנו כמה דפים מהספר הזה. האם די בכך שאגע בספרי קודש ואדע מה צבע כריכתם, או שאולי החינוך שלי דורש משהו מעבר לזה?

בסה"כ אין לי תלונות לגבי הצד הלימודי באולפנא. נגעתי בלא מעט ספרי קודש, וחלק מהם אף למדתי לעומק, אבל עצם העובדה שמנהל אולפנא מרשה לעצמו לספר בדיחה כזאת, מעידה על גישה מסויימת.

לפני כ-5 שנים (במלאות עשור לסיום התיכון) אירגנתי פגישת מחזור של בנות הכיתה. במהלך איתור הטלפונים של בנות הכיתה, גיליתי שקיים פער עצום בין בנות הכיתה בכל הנוגע להגשמה העצמית שכל אחת בחרה לעצמה. מחד יש את הבנות שהגשימו את הייעוד שהועידה להם האולפנא, מאידך יש את כל אלה שאיכזבו את ראש האולפנה. המעניין היה שדווקא אלה ש"הגשימו את ייעודן" נמנעו מלהגיע לפגישת המחזור. נכון, שאפשר להאשים בזה את העובדה שרובן גרות בשטחים, נטולות רכב ובעלות יותר מ-2 ילדים, אבל איכשהו נראה לי שהיה בזה משהו מעבר לזה. לא יודעת מה. אולי הן שלמות עם חייהן ולא מרגישות צורך להתרפק על העבר ואולי ההפך: הן לא רוצות להתעמת עם הפוטנציאל שהיה טמון בהן ועם שיברו.

פעם כתב לי מישהו פה בבלוג, שאני מגלה רגשות נחיתות אל מול החרדים הלאומיים (או לייתר דיוק אל מול אחותו ואחיו של בעלי, השייכים במקצת לזרם הזה). אני חושבת שזה המקור לרגשי הנחיתות. הפער בין מה שמרגיש לי נכון לעשות, לבין מה שחינכו אותי לעשות. אני יכולה להביע את מחאתי על מה שלימדו אותי ולהתלונן על כך מהבוקר ועד הלילה, אבל זה לא ישנה את העובדה שחינכו אותי שדרך מסויימת נכונה, ואני יודעת שבחרתי בדרך אחרת.

בשולי הדברים, הנה אחת שהפנימה יפה מאוד את מה שחינכו אותה:

http://www.kipa.co.il/community/show.asp?Messageid=1943309

כפיים למידת השיכנוע העצמי והאמונה בצידקת הדרך.

בתיה

איך אוכל לתאר לכם את בתיה...? אישה בת 45, נמוכה, כעורה (וקעורה) ועם חיבה יתרה לצבע הורוד. אמא ל-3 ילדים שעשתה מה שרוב המכוערות עושות: התחתנה עם הגבר הראשון שרצה אותה. הם נשואים כבר כמעט 20 שנה, ואני לא חושבת שבתיה חוותה במהלך הנישואים האלה אפילו יום אחד של אושר. הוא אמנם לא היכה אותה, אבל כידוע אפשר להתעלל בבן-אדם גם בלי להרים יד. לאורך כל הנישואים שלהם הוא נותר אדיש אל בתיה ואל כל התנהלות הבית. בתיה היתה זו שבישלה, ניקתה, גידלה את הילדים, נשארה איתם בבית בימי מחלה, רצה איתם מרופא לרופא, הלכה לאסיפות ההורים, הכינה איתם שיעורים ובאופן כללי התעניינה בקיומם ובמהותם. הבעל מצידו היה עסוק בלהזרק מעבודה אחת לשניה ובלרבוץ על הספה, תוך כדי שליחת הוראות הפעלה לבתיה.

במשך שנים התנהלה בתיה כמו האישה הקטנה והכנועה, עד שיום אחד הכל השתנה.

כולם יודעים מתי החל השינוי, אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק גרם לו. האם העובדה שהילדים גדלו ודורשים פחות טיפול? האם העובדה שהיא קיבלה בוס חדש שמתייחס אליה יותר בכבוד מהקודם? האם העובדה שסמכויותיה הורחבו וכך גם שעות העבודה שלה? ואולי הסיבה לשינוי היא בכלל קיומו של מאהב?

בחברה כמו זאת שאני עובדת בה - חברה בעלת אופי משפחתי והמוני סיפורי אהבה מחוץ למסגרת הנישואים - התיאוריה האחרונה בדבר קיומו של מאהב הפכה במהרה לפופולרית ביותר עד כי קנתה לה אחיזה כאמת לאמיתה. כולם ידעו שלבתיה יש מאהב, רק לאף אחד לא היתה הוכחה ולאף אחד לא היה מושג.

בינתיים בתיה מילאה את כל הציפיות שתולים בנשים נשואות עם מאהב: היא עשתה דיאטה רצינית וירדה כמעט 20  ק"ג. היא התחילה להתאפר. היא החלה מושחת ציפורניה בצבע ורוד עז. היא שינתה את המלתחה ואת סגנון הלבוש - במקום בגדים סגורים ומטשטשים, היא החלה ללבוש בגדים צמודים, גופיות,  מחשופים, חולצות שהבטן מציצה מהן. בקיצור, בתיה שלנו עברה make over יסודי.

לאחר כמה חודשים של ליחשושים וריכולים, התברר כי כל הקלישאות בדבר התנהגות של אישה עם מאהב הן נכונות. לבתיה אכן היה מאהב, שהיה כ"כ נלהב מהכיבוש שלו, עד שלא יכל להתאפק ורץ לספר לחבר'ה. החבר'ה מצידם לא יכלו להתאפק ורצו לספר הלאה לכולם.

עצוב לחשוב שהדימוי העצמי של חלק מהנשים תלוי בעצם ביחס של הגברים אליהן. הן משקיעות בעצמן ובמראה החיצוני שלהן רק כשהן מאוהבות או כשהן רוצות למצוא בן זוג.

לאמא שלי היתה תיאוריה לפיה נשים דתיות מפסיקות להשקיע בעצן אחרי שתפסו חתן. היא טענה שמרבית הנשים הדתיות הנשואות נראות מוזנחות לבושות בסמרטוטים ונטולות איפור. אני לא יודעת עד כמה התופעה הזאת בלעדית לנשים הדתיות. אולי אמא שלי ראתה רק מה שמסביבה ולא הסתכלה החוצה. עדיין, יש משהו בטענה שלה שלאחר החתונה חלק מהנשים מתחילות להזניח את עצמן ולהסתמך יותר מדי על ה"יופי הטבעי" שלהן (גם לגבי זה יש לאמא שלי תאוריה שעיקרה: "אם את חושבת שיש לך יופי טבעי, את טועה! לכי לשים מייק אפ מיד").

אני מניחה שהמחשבה שמובילה להזנחה הזאת היא זאת: אם בעלי מעוניין בסקס איתי גם כשאני נטולת איפור, מסריחה משינה, עם פרצוף נפוח לגמרי ועיגולים שחורים מתחת לעין, אז למה להשקיע ביותר מזה? השאלה שאותן נשים שוכחות לשאול את עצמן היא, עבור מי אתן משקיעות במראה החיצוני? עבורכן או עבור הגברים שבחייכן. האם ההגדרה העצמית שלנו והדימוי העצמי שלנו נובע רק מהיחס של הגברים אלינו? האם אני צריכה להתאפר רק כדי "לתפוס" בעל או לחלופין כדי "לשמור" על הבעל? האם אין טעם שאטפח את עצמי בשביל ההרגשה הפנימית שלי?

בתיה במשך שנים מחקה את עצמה ואת הזהות שלה עבור המשפחה, הבעל והילדים. רק בוס חדש ומאהב הביאו אותה לגלות את עצמה מחדש. האם בתיה למדה את הלקח? ברור שלא. אם בעבר היא היתה תלויה בגבר שרמס את כבודה העצמי וניהל את חייה, הרי שעכשיו היא שוב תלויה בגבר, אמנם הוא משקם את בטחונה העצמי והופך אותה לאסרטיבית יותר, אבל עדיין הוא הסיבה והמסובב. מה יעלה בגורלה של בתיה מחר, כשהמאהב יעבור לאחרת?

באותו עניין:

תקראו את העיתון אלקטרוני הזה. הוא עוסק בדיוק באותה נקודה שהבעתי בפוסט, רק מההיבט המקצועי (וחוצמזה יש בו כתבות מאוד מעניינות).