הדבר הכי קשה בעולם

הדבר הכי קשה בעולם זה לראות את הילד שלך סובל.

לא, בעצם קבלו תיקון: הדבר הכי קשה בעולם זה לשמוע את הילד שלך צועק: "אמא בבקשה תעזרי לי בבקשה!", ולענות לו שאתה לא יכול לעשות שום דבר כדי להקל על הסבל שלו.

קרן האור היחידה שאני מוצאת ביומיים האחרונים היא לגלות שקיימים עדיין אנשים נחמדים ואנשים טובי לב, ויש הרבה מהם. שאלוהים יברך כל אחת ואחד מהם, ויתן להם כח להמשיך לעזור.

שתהיה לכולנו שנה טובה, שנת בריאות ובשורות טובות.

זה הסתיו עם הענן
יצאתי מוקדם הבוקר החוצה ולקחתי נשימה עמוקה. בשונה מהבקרים הקודמים, הריאות שלי לא התמלאו באוויר לח וחם, אלא באוויר קריר ונעים, ובאפי עלה ריח נעים ומוכר: הסתיו חזר!
יש אנשים שהסתיו מעורר אצלם מלנכוליה, אבל אצלי, ככל שאני מתבגרת, הסתיו מעורר אופטימיות, הבטחה לתחילתה של שנה חדשה וטובה. אולי זו האמהות שגרמה לי לתעב את הקיץ והחופש הגדול ואולי זאת ההתחממות הגלובלית של כדור הארץ, אבל אין מאושרת ממני לגלות שהקיץ נמצא לקראת סופו.
 
הסתיו חזר, ואיתו התקפי האסתמה של הבן שלי. הוא התעורר הבוקר עם שיעול סטרידור יבש וטורדני ועם נשימה כבדה מאוד. התוכניות שלי לצאת מוקדם מהבית ולנצח את פקקי יום א' התנפצו אל מול הקרב שנאלצתי לנהל עם הבן שלי בנסיון נואש להצמיד לפניו את מסיכת מכשיר האינהלציה.
הרופא איבחן אותו כאסתמטי בחורף שעבר, אבל אני קיוותי שכל התקפי קוצר הנשימה האלה הם רק תוצר של חורף קשה מבחינת מחלות ווירוסים, ועוד מעט הכל יעבור. הקיץ השקט שחלף עלינו חיזק את התחושה שלי שמדובר היה באפיזודה חד פעמית וחולפת, אבל הנה הגיע הסתיו ואיתו האסמתה. אם היה מדובר בילד הראשון שלי בוודאי הייתי נכנסת לדכאון אימהי, אבל מכיוון שמדובר במס' 3, אני מושכת כתפיים במין השלמה מתוסכלת.
 
כשהם נולדים, אנחנו לוקחים אותם הביתה עם מין הבטחה של מושלמות. עברנו את כל בדיקות ההריון, נולד ילד עם 2 ידים, 2 רגלים ו-20 אצבעות, נראה לנו שלא צריך יותר מזה וששום דבר לא יכול להשתבש. הכל נראה מושלם ותקין, עד שהקילקולים מתחילים פתאום לצוץ. בדר"כ זה קורה אחרי חודשיים. בחודשיים הראשונים המערכת החיסונית של האמא עוד מגינה על התינוק. אני קוראת לחודשיים האלה "תקופת האחריות". כשמסתיימת תקופת האחריות התינוק מתחיל לחטוף את הוירוסים הראשונים שלו (במיוחד אם יש לו אחים גדולים בבית). אחר כך מגיע השלב שבו הילד אמור להתהפך > לחייך > לזחול > להתיישב > לאכול מוצקים> לעמוד > ללכת > לומר מילה ראשונה, ופתאום מתחילים לגלות שיש עיכוב מסויים או שצצה בעיה כזאת או בעיה אחרת, וכל בועת המושלמות, שטרחנו לטפח במשך הריון שלם מלא בבדיקות מושלמות, מתנפצת. האולטרסאונד הראה ילד מושלם, אבל המציאות דורשת פזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, אישפוזים מדי פעם, תרופות, ביקורים אצל הרופא ועוד ועוד ועוד.
לפעמים יש חשק פשוט לעשות ריסטרט על הכל, להחזיר את הילד לתקופה שבה חום הגוף שלו היה תקין והוא נשם כמו שצריך והיה כולו הבטחה של מושלמות - מושלמות גופנית, מושלמות חברתית ואופי מושלם. זו תקווה ילדותית לצפות שבוקר אחד נתעורר וכל הצרות ימחקו, אבל לפעמים כ"כ קשה לרוץ איתם שוב ושוב לרופא או להתמודד עם הסבל שלהם. לפעמים אני פשוט רוצה לברוח, אבל אין לי לאן.
 
 
 
שמור   בטל

על שכר ועונש ועל תאורית "קללת ההתנתקות"

אחת השאלות הפשטניות ביותר שעולה בדיון אֶמוּני היא איך יתכן מצב של "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו". למה השאלה הזאת פשטנית בעיני? כי זו שאלה לצורך שאלה ולא לצורך תשובה. השאלה הזאת היא מסוג השאלות שמטרתן רק לסתום את טענות הצד השני. לשואל אין כוונה לקבל תשובה אמיתית לשאלה. אין שום יכולת לענות על השאלה הזאת מבלי להכנס לדיון עמוק שאורכו סמסטר אוניברסיטאי שלם.

ראשית, עלינו להגדיר מיהו צדיק ומיהו רשע. אח"כ עלינו להגדיר מהו טוב ומהו רע. בעיני, אדם שעשה לי עוול הוא רשע גמור, אבל לאדם הזה יש משפחה וחברים שחושבים שהוא האדם הכי טוב שהכירו אי פעם. בעיני, זכיה בפרס הראשון בלוטו היא "טוב" מוחלט, אבל יש מספיק זוכים שחייהם קרסו לאחר הזכיה, והם יטענו בלהט כי הזכיה היתה דבר "רע". אנחנו לא חיים בעולם של שחור ולבן, ולכן כמעט בלתי אפשרי להגדיר מיהו "צדיק", מיהו "רשע", מהו "טוב" ומהו "רע".

תורת השכר והעונש ביהדות אינה מבוססת על שכר ועונש מיידים, אלא בעיקר על שכר ועונש בעולם הבא. האדם המאמין אינו חוקר בסיבות להחלטותיו של האל. הוא מקבל אותן, ומאמין שיש הגיון אלוהי מאחוריהן, גם אם הגיון זה נסתר מעיניו. בפרספקטיבה לאחור ניתן לראות הרבה פעמים את ההגיון הזה. לדוגמא, לפני כמה שנים פוטרתי ממקום עבודתי. באותם ימים זה נראה לי עונש איום ונורא. במבט לאחור, כמה שנים לאחר אותו מאורע, אני יכולה לומר שהפיטורים האלה היו הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לי. האדם המאמין ניחן באורך נשימה. הוא אינו בוחן את הדברים במבט של "כאן ועכשיו", אלא יודע שכל פעולה ומעשה (שלו ושל אחרים) הם רק חלק קטן מתוך פאזל ענק שהאל מפקח עליו.

בעיני, הנושא של "הכל צפוי והרשות נתונה" בעייתי הרבה יותר מהנושא של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". אם הכל צפוי, איך ניתן להעניש אדם על שבחר במה שנבחר עבורו?

קחו לדוגמא את ההתנתקות.  כמה תפילות ותחנונים נישאו כדי למנוע את המהלך הזה, כמה תקוות לנס היו, ובכל זאת ההתנתקות קרתה. לא סתם יש גורמים בימין הדתי שמשווים את ההתנתקות שוב ושוב לשואה. גם המשבר האמוני שעבר על חלק מהציבור (בעיקר בני הדור הצעיר) דומה למשבר האמוני שעוררה השואה - איך יכל אלוהים לשתוק אל מול כל התפילות והדמעות האלה? האדם המאמין יודע שיש סיבה ותכלית לדברים. יש סיבה לכך שההתנתקות קרתה, למרות התפילות והתחנונים לנס. ואם ההתנתקות קרתה מסיבה מסויימת הידועה לאל, ואם ההתנתקות קרתה כי לפי התכנון האלוהי היא היתה צריכה לקרות, כיצד יכול אלוהים להעניש את האחראים להתנתקות?

למרות התהיה האמורה לעיל (תהיה? כשל לוגי? לא יודעת), מסתובבת לאחרונה תאורית שכר ועונש הטוענת כי כל האחראים להתנתקות מקבלים בימים אלה את עונשם. תהליך ה"ענישה" מתחיל באחראים המרכזיים שעמדו בראש המהלך ועם הזמן זה יורד גם לדרגים הנמוכים יותר:

אריאל שרון "נענש" ראשון עם השבץ המוחי וההסתלקות מהזירה הפוליטית. 

גם בנו, עומרי שרון, ירד מגדולתו כמנהל המדינה. בנוסף, הקריירה הפולטית שלו מוטלת בספק והוא בדרך לכלא.

דן חלוץ עסוק בימים אלה בהתכוננות לוועדות החקירה השונות שלאחר מלחמת לבנון ובהדיפת הדרישות להתפטרותו בעקבות פרשת מכירת המניות.

כנגד משה קראשי יש המלצות חמורות של ועדת זיילר.

יונתן בשיא (ראש מנהלת ההתנתקות לשעבר) חולה (וזה המקום לאחל לו מכל הלב רפואה שלמה ומהירה).

שאול מופז מנסה להבין מה בדיוק שר תחבורה אמור לעשות ואיך מצליחים, גם ממשרד נידח כזה, להשיג כותרות בעיתון, שלא קשורות למחדלים שהיו בהיערכות צה"ל למלחמה בתקופת כהונתו כרמטכ"ל וכשר ביטחון.

נשיא המדינה (שתמך בהתנתקות) מסובך כעת בפרשת הטרדות מיניות / אונס / חנינות וגם הוא הודף קריאות להתפטרותו.

צחי הנגבי (שתמך בהתנתקות) מסובך בחקירה פלילית ועומד לפני הגשת כתב אישום. אותו כנ"ל לגבי חיים רמון ולגבי אביגדור יצחקי.

אהוד אולמרט עסוק בלהתכונן לוועדות החקירה ובלהוריד את המבקר מהגב שלו.

חברי הליכוד למיניהם (שלא פרשו בזמן מהממשלה ושלא הובילו בתחילת הדרך מהלך התנגדות תקיף יותר) נמצאים בשולי הפוליטיקה הישראלית.

אני לא מתיימרת להיות מנהלת פנקס החשבונות של הקב"ה, אבל אני מודה שהרשימה הזאת (שיצא לי לקרוא / לשמוע אותה כמה פעמים מאנשים שונים) גורמה לי לתהות. הייתי בין אלה שחשבו שמהלך ההתנתקות הוא מהלך ראוי שיביא לטוב. היום אני מודה שטעיתי בראית הדברים. כשאני רואה לאן נעלמו כל אותם אנשים שכיכבו בחדשות לפני שנה וקצת, אני תוהה האם אלוהים מנסה לרמוז לנו פה משהו, ואנחנו שוב לוקים בעיוורון ומפספסים?

מעניין אותי לדעת האם תאורית "קללת ההתנתקות" היא זו שהניעה את האלוף גרשון הכהן להביע חרטה על ההתנתקות. יהיה מעניין לראות האם אנו עומדים בתחילתו של גל חרטה ו"חזרה בתשובה" של כל אלה שנתנו יד - במישרין או בעקיפין - להתרחשות ההתנתקות.

[פתחתי מעגלים בלי לסגור אותם, כי יש בי בעיקר תהיות ומחשבות, אבל לא מסקנות ו/או תשובות ברורות. אשמח לשמוע את התבונות שלכם בנושא].

מה עשיתי בחופש הגדול

נאמנה לשיגרה של 12 שנות לימוד בבי"ס אני יושבת בסופו של כל חופש גדול ומנסה לסכם אותו. בעבר בדקתי עד כמה ניצלתי את הזמן כדי לעשות כמה שיותר כיף. מאז שנהייתי אמא, אני בודקת עד כמה ניצלתי את הזמן כדי להקנות לילדים שלל חוויות.
ההורות הופכת אותנו לרודפי חוויות. כמו קצינת בידור אני פורסת את החודשיים הארורים האלה לפרקי זמן שבהם עלי לדחוס כמה שיותר חוויות עבור הילדים. לא ברור לי עד כמה הילדים זוכרים את החוויות האלה לאורך זמן. לפעמים נדמה לי שהם שוכחים אותן בערך 10 דקות אחרי שהם חוזרים הביתה ומדליקים טלויזיה. ועדיין אני רצה אחרי החוויות, וגם מצלמת, כדי שאם הם ישכחו, תהיה לי עדות מצולמת.
 
אז מה עשינו החופש? לא הרבה. בהחלט לא הרבה. אני חושבת שזה היה החופש הגרוע ביותר שאי פעם חוויתי (ואני מדברת בפרספקטיבת זמן של 33 שנים). חופש זוועתי, ארוך, מייגע, מדכא. לא היה לי חשק לכלום, אבל הכרחתי את עצמי, למען הילדים והתמונה. אני חייבת לציין בגאווה שבסוף החופש אלבום התמונות של הילדים אכן יהיה עמוס בתמונות, רק שמבחינתם החוויה המשמעותית היחידה של החופש הזה תהיה המלחמה. לא שממש חווינו אותה על בשרנו, אבל היתה לה נוכחות מאוד ממשית, גם בלי לרדת למקלט או להכנס לממ"ד.
 
היינו הרבה בבריכה. היינו גם פעם אחת בים, אבל אז נאכלנו בידי יתושים מוטנטיים. היינו במוזיאון ישראל בירושלים (מעולה!) ובמוזיאון א"י ברמת אביב (באחס!). היינו גם במוזיאון השיריון בלטרון, אבל זה רק כי האוטו התחמם בעליות לירושלים, ונאלצנו לחזור בחזרה למרכז. קפיצה קטנה ללטרון נראתה פשרה ראויה. היה קצת מוזר לטייל עם הילדים בינות עשרות טנקים, כאשר כמה ק"מ צפונית לנו אותם טנקים בדיוק נכתשים על אדמת לבנון. בסופו של החופש עלינו גם צפונה לטיול ברמת הגולן. מפגש לא ברור ביני לבין שיח קקטוס, הותיר את תושבי הצפון עם הויזואל ההזוי של אישה בלונדינית מוזרה לבושה בבלויי סחבות, מסתובבת עם פינצטה ביד ומדי פעם נראת כתולשת שיערות.
 
מלחמה, עקיצות יתוש בגודל של תפוחים וקוצי סברס בכל מקום אפשרי בגוף - חיי בקליפת אגוז.
 

(ואני מניחה שהפוסט המשעמם הזה גם די מסביר למה שתקתי לאחרונה ונמנעתי מכתיבה. אולי עדיף למחוק אותו ולחזור לשתוק?)