גלוקליזציה

אסקי התיישבה על אחוריה, הרימה את אפה כדי לקלוט היטב את מה שנושאת הרוח הקלה, ושאפה עמוקות. כבר כמה שעות בילתה באחו וביער בוילמרסדורף, במערב ברלין, סמוך לתחנת הרדאר האמריקנית הישנה. עד עכשיו היה לה, כך נראה, די משעמם.

אנחנו, שישבנו על שמיכת פיקניק, סובבנו בזה אחר זה את הראשים לכיוון הכלבה עצומת המימדים. משהו בהבעת הפנים של אסקי, בריכוז הכל כך עמוק, משך
את תשומת הלב אליה. יותר נכון אל הנחיריים הנוצצים שלה. כל כך נוצצים הם היו, כאילו הושאלו מסרט מצוייר ישן. הם התרחבו והתכווצו בקצב אחיד, התוו את הכיוון למבטים של כולנו, וגרמו לשיחה בטלה להפוך לחסרת ערך עוד יותר. הנחנו לדיון העצל על "בירה חמה לעומת בירה פושרת – יתרונות וחסרונות". השתתקנו, והסתכלנו.

בתחילה התפלאנו, אחר כך הבנו מה היא מרחרחת שם, ואז גם צחקנו. מערכת הגישוש והקליטה של אסקי (על שם קוד ASCII הפשוט אך החינני, ממש כמוה) הייתה מכוונת למקום אחד ויחיד, למטרה שמוקמה בערך חמישים מטרים ממנה. היה זה ישבן אנושי חשוף, לבנבן במפגיע. וגברי, ללא ספק. איש שקם מהדשא והתארגן לו על עצמו, ערום ושליו. כלבת המסטיף -  ברזילאית במוצאה - אבל "ברלינאית אמיתית" על פי בעליה, ליסה, לא ידעה את נפשה. היא גם לא הפגינה נימוסים אירופים במיוחד. רק רחרחה עד אין קץ את אשר התרחש שם מולה. סריקה של המדשאה גילתה שהדבר ההוא, הקוסם לה כל כך, לא היה לבד. על הדשא נצצו עוד ועוד כמוהו, סמוקים, לבנים, ורודים, רובם ככולם של הם ולא של הן, כולם ערומים ועריה.

מבוכה מסויימת השתררה בקרב משתתפי הפיקניק. לא כולם היו אנשים מהוגנים על פי הקוד המקובל, ובכל זאת, אפילו הפרועים שביניהם, הפאנקיסטים למחצה, הסתפקו בהשתתפות במשחק קוביות מבוסס על הדמויות של בוב ספוג וחבריו. במשחק, בוב והחברים מתחרים זה בזה במירוץ תת ימי המתקיים על לוח עשוי קרטון. בסופו הודו האנרכיסטים זה לזה בנימוס, "גוטה גשפילט", "משחק משוחק היטב". והייתה גם זו ששבה רק השבוע מטיול בפרו, ועמסה את המזוודה בחומר הטבעי הזה ש"צריך ללעוס כמו טבק. זה גם מעורר וגם מרגיע". עלי קוקה. אבל קיצוני מזה, לא היה בקרבנו.

בעוד שהספוג הצהוב והעלים הירוקים עוד איכשהו הסתדרו בסכימה הברלינאית-אלטרנטיבית, משהו בנודיזם הגברי היה מבלבל. זר כמוני, למשל, לא הבין זאת. ליסה, שכינסה אותנו לאחו הספציפי הזה תחת הכותרת "לאכול ולשתות ולהירגע" נשארה אדישה: "אה, לא אמרתי לכם?", הפטירה בין טורטייה ספרדית לפירה עדשים הודי, "פה זו זירת שיזוף מרכזית, במיוחד של גייז. יש גם סקס בעמידה או בכריעה, אבל זה קורה בין השיחים, מאחורי העצים, קצת רחוק יותר מהשביל. לא רואים מכאן", הרגיעה. או אמרה בצער.
לא ברור.

מעל שמיכת הפיקניק נתלתה שתיקה שכללה חופן תקינות פוליטית, קמצוץ מציצנות וקורט תמיהה על ההחלטה של ליסה למקם את כולנו דווקא פה. מעלינו התנשא "הר השטן". כך קוראים לגבעה שמוכרת לברלינאים בעיקר בזכות כדורי הפלסטיק הלבנים שעליה. הבועות הלבנות, הקפואות בזמן, אכלסו בעבר מכשירי ריגול ומכ"מ אמריקנים. מאז נפילת חומת ברלין וסוף המלחמה הקרה, TEUFELSBERG הפך למקום שלא אמור לקרות בו המון. אלא אם כן גלישה על שלג בחורף, פיקניקים על הדשא באביב וטבילה באגם בקיץ, מכילים בתוכם את המשמעות המלאה של "המון".

"תראו, הסקס כאן זה לא הקטע, באמת אין מה להילחץ", המארחת התעקשה לנתק את הקישור האוטומטי עירום-תשוקה-מבוכה, "זה נקרא FKK או FREI KORPER KULTUR, תרבות הגוף החופשי. זו מסורת, בעיקר מזרח גרמנית, של חשיפת הגוף כאמצעי לשחרור וביטוי אישי. אנשים משתזפים בעירום, יוצאים
לטרקים בעירום, קוראים ספר בעירום. אפילו צולים נקניקיות בלי בגדים".

המבטים שלנו נחלצו מעט מהריתוק לנחיריים הכלביים. אלה המשיכו לעבוד על פענוח רוח הזמן. ליסה סיימה את האקספוזיציה: "פה, במקרה, גם נוסף לזה העניין של האנשים שנפגשים ולפעמים גם מזדיינים. בכל מקרה, הקטע המיני הוא לא העיקר. העיקר הוא דווקא האדישות לגוף הערום".

אחרי חצי שעה ושתי בירות, העזתי לחשוף את גופי הלבנבן, אבל לא את כולו, להשפעה של מי אגם הירקרקים והקפואים. ליסה צדקה. בזמן שטבלנו, על החוף שמולנו התפרקדו עשרות ערומים, גברים ונשים. הם נראו נינוחים, מרוצים, שמחים, חלקם מטוגנים בצבע ברונזה עמוק, אחרים שלוקים בגווני ורוד-סגול. אבל דבר אחד הם לא היו: הם לא היו סקסיים. הם היו FKK.

הנשימה שלי, לעומת זאת, הייתה מהירה ושטוחה. בגלל הקור. אולי גם בגלל שהרגשתי לא מחובר, רק משום שהעדפתי להישאר בתחתונים שקניתי בחנות עודפים בירושלים, מאשר להיחשף במערומי הברלינאיים. לידי שכשכו אירי במכנסי ברמודה, וגרמני בבגד ים. שלושתנו ידענו מבלי לומר זאת שנוח לנו יותר ככה, שמרנים ושמורים.

ליסה, מצידה, הורידה את חזיית הביקיני. המקומית שמכולנו, מנהיגת שבט הפיקניק, בת לאב גרמני ואמא סורינמית, שיערה מקורזל ועורה ממש לא ורדרד, מגדירה עצמה BLACK. מתחת לבית השחי שלה מקועקע אייקון של כפתור הפעלה, כמו של מחשב או איי פוד.

היא קראה לאסקי להצטרף למים. "בואי, בואי קטנטונת שלי, בואי בואי".

הכלבה העצומה לא זזה מהחוף. "היא מתביישת", ליסה הסבירה, "קשה לה שכולם מסתכלים".