הבלוג של טליה פלד קינן

רצף מקרי ההתעללות בילדים שנחשף לאחרונה גרם לרבים לשאול איפה היו שירותי הרווחה? מה הם עשו? איך הם לא ראו? הנה כמה הצעות, כמה תשובות אפשריות.

מחסור בכוח אדם הוא לב הבעיה, אבל קודם שאתייחס לכך אני רוצה לומר כמה מילים על הסיקור התקשורתי בכל הקשור לעובדים סוציאליים, כי לסיקור הזה יש השפעה לא מבוטלת על האופן שבו הם מתנהלים.

כמה פעמים הציגה התקשורת את העובדים הסוציאליים כחוטפי ילדים? כחבורה של אנשים מרושעים ואטומים שמנתקים ילד מאמא ואבא שלו בלי סיבה, אולי משעמום או בגלל שכרון כוח. כאילו אין להם סיפוק אחר בחיים אלא לקרוע ילד מאמא. אכן, יש טעויות במערכת, אבל מתוך מאות מקרים של ילדים שמוצאים מהבית בצו בית משפט, מקרים בודדים, להערכתי, יכלו להיגמר אחרת.

לעומת זאת, לצערי, רבים מאוד המקרים של ילדים שאמורים להוציא מהבית ולא מוציאים. וכאן הטרגדיה האמיתית. טרגדיה של ילדים שגדלים בבתים מתעללים או מזניחים באופן קיצוני ואף אחד לא מציל אותם. ילדים שכל ילדותם מתעוותת והופכת אותם אחר כך למבוגרים הרבה פחות מוצלחים ומאושרים ממה שיכלו להיות. ילדים שחיים בסיוט ואין מושיע. אין עונש מספיק חמור בעיניי להורים שמתעללים בילדים שלהם. אני ממש לא מוכנה לתאר עד כמה ההתעללות הזאת יכולה להיות אכזרית, פשוט בגלל שהלב באמת לא עומד בזה. בטח לא כשמדובר בילדים כל כך קטנים.

בהרבה כתבות שעשיתי ניסיתי לחדד דווקא את זה. אבל לצערי קל יותר לאנשי תקשורת רבים להתמסר דווקא לסיפורים שפעמים רבות אינם מדויקים על ילד שהוציאו מהבית "סתם". חבר'ה,  ב-99.9 אחוז מהמקרים אין "סתם"!

ועכשיו להזנחה המערכתית, הממלכתית והממשלתית. שרותי רווחה בישראל סובלים ממחסור בלתי אפשרי בכוח אדם. כל עובדת סוציאלית אחראית על מספר תיקים שהוא מבין הגבוהים ביותר במדינות מערביות, פי שניים ושלושה מאשר במדינות אירופאיות.

עובדת סוציאלית שאמורה לפגוש ילד בסיכון פעם ביום או פעמיים בשבוע, פוגשת אותו לפעמים רק פעם בחודש. לא תמיד היא תדע להעריך את מידת הסיכון שבה הוא נמצא. אותו דבר לגבי מפגש עם הורים שזקוקים להכוונה והדרכה. מדובר בהורים שיש להם יכולת להשתקם ולתפקד באופן בונה עם הילדים. כדי לדעת להבחין בינם לבין הורים מתעללים או מזניחים עובדים סוציאליים זקוקים לזמן. העומסים הגדולים לא רק מונעים את הדבר הכי בסיסי - הקשר הרציף עם הילדים שזקוקים להם, אלא גם מקהים את החושים. צריך לזכור שהמשכורות נמוכות מאוד, לא סתם רוב העובדות הסוציאליות הן נשים, ויוקרה ציבורית כאמור אין.

גם אנשי הרווחה בעצמם עושים טעויות, ושוב אני מדברת על העבודה מול התקשורת.

הם לא מתאימים את עצמם לעידן הזה. בסוג של פלצנות מצטדקת הם אף פעם לא ישתפו פעולה, בשם החיסיון והסודיות. גם רופאים מחויבים לסודיות וגם פרמדיקים וגם אנשי משטרה. אבל כשיש סיפור הם ידעו לספר אותו ולהיות חלק ממנו ולהעביר מסר שאומר "אנחנו אנשי מקצוע ואנחנו כאן חלק מזה". אם יש, נניח, סיפור של תינוק נטוש, הפרמדיק יספר איך הוא מצא אותו, השוטר יספר מה כרגע כיוון החקירה ובאיזו אישה חושדים (בלי שמה כמובן) והרופאה תספר מה שלום התינוק ומה מידת חום גופו. רק העובדת הסוציאלית שקשורה ישירות לנושא תודיע פתאום שהיא לא מתראיינת כי זה יפר את האמון שנותנים בה.

עובדים סוציאליים נשארים מאחורי הקלעים ולכן הציבור ישמע עליהם וישמע אותם רק סביב פספוסים איומים וטרגדיות של תינוק שהוכה למוות והם לא ידעו שזה קורה, או של ילד שהוציאו בכוח מהבית.

העובדים הסוציאליים צריכים להרגיל את הצופה לעובדה שהם שם, שהם עובדים, שהם מעורבים ושהם גם מצילי חיים! והם יכולים לעשות את זה בלי לבגוד באתיקה שלהם ובמחויבות שלהם, כמו כל פונקציה טיפולית אחרת. הגיע הזמן להתעורר.