תגידו לי מזל טוב

חובבי הבלוגים נוטים לחשוב שברגע שבלוגר כלשהו חדל מלפבלש – זה בטח כי הצליח לאתר לו חיים מרתקים בהרבה מאלה שמתקיימים בביצת ישרא שורצת הראשנים. הפעם – בניגוד לשאר הפעמים בהן נעדרתי ממושכות מכתיבה, אך הדבר המסעיר ביותר בחיי היה איתור גוון חדש של סומק – זה גם נכון. כאילו, בערך.

הכל התחיל ביום בו הבנתי שאני עובדת במאפיה או אם תרצו, מאפייה – קל להיכנס, קשה לצאת בלי להתמלא בפירורים של פרג מהחלה. כשאחד מחבריי שלח אליי את הידיעה באייס, לפיה התפנתה משרה מבוקשת באחד מגופי התקשורת הגדולים בארץ, בכלל לא תיארתי לעצמי להגיש מועמדות. עוד יותר לא תיארתי לעצמי שיציעו לי להגיש פיילוט, ממש לא תיארתי לעצמי שהוא יהיה מספיק טוב כדי שאתקבל והכי לא תיארתי לעצמי שבסופו של דבר אגלה שמישהו מלמעלה ישמע על העניין הזה ויטרפד אותו בגלל איזה פרינציפ מטופש – וכל זה בלי שאני אמורה לדעת כלום ובלי אפשרות לנסות להילחם על מה שמגיע לי. זה גורל, אמרו לי כולם, ואני נותרתי להתבוסס בדמעותיי, כאילו סכנת הקמטים לא מרחפת מעל עוד פניי המתבגר. וחיכיתי.

בינתיים המשכתי לשקוע בעבודה ובשיעורי הבית שהתאמצתי להשלים לפני תום הקורס, וכל זה איכשהו הצליח להסיח את דעתי מערפילית המרמור האסתטית שעטפה אותי. ואז הכל קרה ממש מהר – לפני שבוע בדיוק תרצה קראה לי למשרד, החליפה איתי כמה מילים ואני בכלל לא הבנתי כמה זה גדול כשלמחרת התקשר אליי מנהל קריאייטיב ממשרד גדול שקיבל עליי המלצות לוהטות, והזמין אותי למבחן ניסיון, שיפצה על תיק העבודות שאין לי. אין באמת סיכוי, חשבתי לעצמי, אבל למה לא לנסות. וכך מצאתי את עצמי מעבירה את סוף השבוע בהגיית סיסמאות, ספוטים לרדיו ותסריטים בעלי אינסייטים מבריקים, כשלרשותי אף לא משקה חריף או עשב גינה שיגרה את בלוטות היצירה שלי. עמוק בפנים ידעתי – יצירה אמיתית באה מתוך כאב – שעה שבדמיוני עלתה שוב ושוב סבתא זרגן, שלחשה לי: "גם לי פעם היה גוף כזה. חכי". ובמסגרת מגבלות הכאב, יצרתי.

את הקופיטסט הגשתי ביום ראשון וחזרתי לשגרת חיי האפרורית ולדילמות הקשות שמתלוות אליה, כמו למי מחברותיי להעניק איזה בושם במתנה והאם יש דבר כזה, יותר מדי ג'ינסים אפורים. וביום שני בבוקר נודע לי שמה ששלחתי היה מספיק מצוין כדי שהבוס החדש שלי ירצה לדלג על הראיון הסטנדרטי לטובת שיחה על תנאים (הגדרה מתוך מילון אבן-מקאן: "הכינוי של משרדי הפרסום לעבודה יומית בת 12 שעות בממוצע, בתמורה לשכר מינימום גלובלי, ללא שעות נוספות אבל עם פיצה בערב").

עברו יומיים מאז. הספקתי בינתיים לעדכן את מרבית חבריי וגם כמה מידידיי לקורס שמעו שהשגתי עבודה במקום נחשק עוד לפני שהקורס הסתיים בכלל – עניין שהצלחתי לעכל רק היום, כשהודעתי לבוסית שלי שסליחה, אבל ביי. עכשיו נשאר רק למצוא מחליפה, להיפרד באופן זמני מבני משפחתי – זארה, ג'יימסון וקופי בר – ולהעביר את החודש שנותר עד שיקרה בדיוק מה שחזיתי כאן. תמיד ידעתי שיש לי כוחות נבואיים, כנראה שאני באמת מוטאנט.