אי שם ביוני 2008, נערה בת 15 פתחה בלוג, בלי להתוודע בכלל שבדיוק באותו יום יש לה יומולדת.
בדיחה זו רצה איתי במשך כל 9 וחצי השנים שאני נמצאת כאן, וגם כל יומולדת/בלוגולדת אני דואגת לציין אותה. שכן, זה מאוד משעשע ומעיד בדיוק על חיי החברה שהיו לי אז- נערה בת 15 שבמקום לחגוג יומולדת עם החברים או לצאת לאיזשהו בילוי, יושבת בבית ומחליטה לפתוח בלוג, ככה סתם. אולי כי משעמם לה או כי הייתה לה השראה (הרי התחלתי אז בתור בלוג סיפור בהמשכים. כל הסיפור שכתבתי אגב עבר לטיוטות- באמת, זה מביך).
רק שנה אחכ היא פתאום קלטה שהיומולדת והבלוגולדת חולקים את אותו תאריך. מין צירוף מקרים שכזה.
מי היה מאמין שאותה נערה בת 15 משועממת תעביר כאן כל כך הרבה, שבמשך כמעט עשור המקום הזה יהפוך בשבילה לבית שני. לא שמתי לב אפילו מתי זה קרה, בפוסטים הראשונים אפילו לא רציתי להבטיח שהבלוג הזה ימשיך להתעדכן. אבל עם הזמן הבלוג הפך למשהו קבוע ובלתי נפרד אצלי, איכשהו האמנתי שגם בגיל 90+ אני אמשיך לכתוב כאן.
הנה פוסט מינואר 2009-
״נראה לי אני אתחיל לכתוב קצת על היום יום (זה אולי נשמע משעמם, אבל תאמינו לי אני נחשבת כ... מוזרה״
מצחיק שמכל הדברים שהשתנו בחיי, המשפט הנ״ל הוא בין הדברים היחידים שלא השתנו כל 9 וחצי השנים האלה.
עברתי המון בעשור הזה-
התיכון, משברים ודכאונות, ניתוח בגב, צבא, עבודה מועדפת, מכינה, התחלה של לימודים בתחום האיור והעיצוב, מעבר למרכז, חזרה לצפון, חזרה למרכז. עברתי פה תהליכים נפשיים והתפתחות אישית- החל בתחום האומנות שעם הזמן השתפרתי יותר ויותר, ועד התחום החברתי- מנערה אנונימית בעלת חרדות חברתיות הפכתי להיות מישהי שבטוחה יותר בעצמה ובמי שהיא ויודעת את הדרך שלה.
המון דברים השתנו, אבל המשפט הזה, זה שנזכרתי בו רק כשעברתי אחורה בבלוג, לא השתנה בכלל. אני עדיין נחשבת מוזרה וכל פוסט שבו כתבתי על חיי היומיום נכתב מנקודת המבט של הראש המוזר וההזוי שלי.
כשגיביתי את הבלוג עברתי פוסט-פוסט וככל שהעמקתי יותר הבנתי מה המשמעות של המקום הייתה בשבילי, והתגובה הזאת שכתבתי אז מסכמת הכל-
מאוד עצוב, אבל כמו שכתבתי באחד הפוסטים- הדברים הטובים הם הדברים הזמניים. צריך לחייך אל העבר ולהסתכל קדימה.
אבל מה שהכי צובט לי אלה האנשים והקהילה.
מאז שהודיעו על סגירת האתר הרבה אנשים פנו אליי ואמרו לי כמה הם אהבו את הבלוג שלי והתחברו אל הכתיבה. כתיבה בשבילי היא באותו מעמד כמו הציור. אני לא יכולה בלעדיה. אין לכם מושג כמה משמעותי בשבילי שיש מישהו שמעריך את מה שאני כותבת, וזה רק מדרבן אותי להמשיך לכתוב.
אז רציתי להגיד תודה לכם- לכל האנשים שקראו, עקבו והיוו אוזן קשבת כאן בבלוגי, גם לאנשים הרנדומליים עוברי אורח, וגם בכלל לכל האנשים שהיו חלק מקהילת ישראבלוג והיו ממש כמו משפחה שנייה.
אני מאוד מקווה שיקרה איזשהו נס ושעשרות יצירות ויומנים אישיים לא יימחקו וילכו לפח, שאיכשהו האתר לא ייסגר והבלוג יישאר. אבל גם אם זה יקרה אני עדיין אמשיך לכתוב ולא אפסיק.
פתחתי גם בלוג אישי שכתובתו- http://urban.bloger.co.il/
וגם בלוג פחות אישי שעוסק יותר באומנות, תהליכי עבודה והגיגים פילוסופיים- https://tzivei.blogspot.co.il/ (בגלל הלחץ של הסגירה העיצוב עדיין לא סופי, ובבקשה בבקשה בבקשה אל(!) תכנסו דרך הסלולר. רק דרך המחשב. דרך הסלולר זה זוועה עד שהעיצוב יתוקן)
אינסטגרם
דוויאנארט
אוהבת אתכם מאוד 
נעמה.
(חתימה שנוצרה בפאוורפוינט שהשתמשתי בה רק בפוסט הראשון וזהו. חשבתי שיהיה סמלי לשים אותה בפוסט האחרון).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נעמהנונה:]