הכל נהיה מהיר

וקצר

ותמציתי

ומדוייק

וציני

כאילו כולם הפסיקו לחשוב לעומק ולהסתבך בתיאורים ארוכים כי למה לבזבז על זה את הזמן.

ההוא שפעם היה כאן זונת רייטינג מהסוג המוצלח (טוב נו התחתנתי איתו אז חייבת לפרגן לא?) הפך לזונת טוויטר, ההיא שהיה לה בלוג מהרשימה, שכל פרסום בו היה מעורר מחשבות, הפכה לאינסטושית מן המניין.

הפכנו לתמונות ופאנצ׳ים.

וכל מסר מורכב יותר שלא נכנס בטוקבק או בציוץ, לא נשמע בכלל. כי למי עוד יש סבלנות לקרוא פוסטים בפייסבוק שלא לומר בישרא.

אפילו ארוך מדי לא קראתי הפך לאמלק  

חשבתי קודם על זה שאני אוהבת את החיים שלי. 

מותר נכון? לאהוב למרות הכל ובזכות הרוב. מותר כמו שמותר לי לבכות בדיוק דקה אחר כך. 

איזה כיף שיום חמישי. אפשר לשכב על הספה בסלון, לכתוב בבלוג, לחכות לסושי שיגיע ולפתוח בקבוק פרוסקו (כי באיטליה זה הולך עם הכל). 

ואחר כך נשב כאן ביחד כל אחד עם האף במסך שלו ונכתוב פאנצ׳ים או ציוצים במקום לדבר וזה לא יהיה מתוך זרות אלא מאהבה וכבוד לשקט הזה שהמסך מאפשר. 

ואז נלך לישון. ואני אדחף את כפות הרגליים הקפואות שלי מתחת לרגליים שלו על אף המחאות, כי ככה זה כשאוהבים.