"איזה רצפטורים... מה רצפטורים??. מה אתה מקשקש לי עכשיו בשכל?? "

צרח ירון לתוך הטלפון.

ירון הוא טיפוס רגוע בדרך כלל. כלומר- בפנים לפעמים הוא רועש וגועש, אבל אין לטעות- הוא כמעט אף פעם, לא צורח כך.

אבל היום.. קצה גבול היכולת שלו נמתח.

ענבל התארסה. הוא לא יכול היה שלא לשמוע על זה. ההורים של שניהם, גרים בכפר קטן נידח, ואין שום מפלט.

עברו כבר שנתיים מאז הפרידה. כשהוא היה 'על הקרשים' בחודשים הראשונים, החברים ניחמו אותו, שאוטוטו הוא יתגבר על זה. 'הנה קובי, כולם אמרו שהוא ומיטל זוג משמיים. כשנפרדו,בכה כמו תינוק בלי הפסקה חצי שנה!!. ועכשיו?- כבר שכח אותה.'

אחרי שנה, החברים שתקו. היה מובן כבר לכולם, ש 'הזמן מרפא הכל', הכלל הזה, לא תקף לגבי ירון.

ועכשיו... האירוסין האלה...

דביר היה קצת מופתע, כשהשפורפרת השמיעה לו את צליל הניתוק. ירון מעולם לא היה כל כך גס רוח , ככל הידוע לו. אבל הוא לא התיאש. הוא וירון, חברים עוד מהיסודי. הלב נצבט, לראות כך את ירון. הוא כבר חודש ומשהו מתלבט אם להעלות את הרעיון באוזניו של ירון או לא... כמעט ויתר על כל העסק... עד ששמע שלשום על האירוסין, והחליט שידבר איתו על זה.

'יש איזו מדענית שעלתה על זה. גילו בדיוק איפה במוח נמצא האיזור שקולט את החומרים האלה של ההתאהבות, ומתמכר להם. והם התחילו ניסויים, לתת לאנשים תחליף כימי. הם מחפשים מתנדבים. הם מאמינים, שהניסוי יוכיח, שאפשר להגמל.'

את הטקטס הזה, הוא דחס במהירות לפני שירון יסגור לפניו את הדלת, אחרי שהבין ששיחת טלפון לא תועיל, ואין ברירה- צריך לדבר איתו פנים אל פנים, גם אם זו נסיעה של שעה ומשהו מהכפר הקטן שדביר עדיין גר בו, ועד לעיר שבה ירון גר.

התגובה האינסטקטיבית של ירון, היתה לטרוק את הדלת. אבל, בכל זאת, קצת נימוס עוד שרד בו, למרות הכאוס הנורא שבתוך הלב. הוא הזמין את דביר להכנס.

כשישבו שניהם , אמר לו ירון ספק ברצינות ספק בציניות מרירה- "מה יש   לי כבר להפסיד?...או שיוציאו אותי מזה, או שאני אלך לעזאזל... במילא החיים לא משהו..."

דביר מיהר להרגיע אותו- אין שום סכנה. הם כבר בדקו את החומר הזה, מבחינת רעילות.הדבר הכי גרוע שעלול לקרות, זה שהחומר לא ישפיע.

"טוב נו... תן את המספר שלהם."

כעבור שבועיים לערך, טס ירון לאירופה- שם נערך הניסוי. החומר התגלה כהצלחה. בתוך שלושה ימים, הוא הפסיק להרגיש את הכאב הנורא בחזה. וכמה ימים אחרי כן, הוא בקושי הצליח להזכר, איך הרגיש כשענבל והוא התאהבו. הוא היה מרוצה. בהחלט.

אחרי עוד יומיים, מתן התרופה הופסק- בתווקה שהתסמינים לא יחזרו שוב.

המטרה הושגה בהצלחה מלאה- גם עתה, כשלא נטל עוד את הטבליות לגמילה, ליבו לא נשבר שוב.

הוא החלים!!. הוא צלצל להודות לדביר.

"זהו! זה מאחורי דביר!! אתה שומע?... בדקו אותי מכל הצדדים... יש לי אישור רפואי ... הלב שלי שלם לגמרי!! " שאג משמחה . "שתתחתן, שתלד לו שמיניה מצידי... אני רק חוזר לארץ, דביר, ואנחנו יוצאים יחד לטחון את כל העיר.. כמו לפני שנים!"

דביר השתעל במבוכה." ירון... אני נוהג.. אתה בדיבורית....חכה רגע..."

ירון שמע קול בכי, ובלם יד מורם.

"מה קרה?" הוא שאל, מופתע מהתגובה.

דביר התנצל שהוא חיב לנתק.

ברכב, ניסה לנחם את ענבל הבוכיה. באותו ערב, היא הגיעה לדבר איתו על ירון. סיפרה שמאז האירוסים, היא חשבה המון על זה שהיא עומדת למסד את החיים עם ארוסה, ופתאום הבינה, שהיא בעצם רוצה להזדקן עם ירון.... ועכשיו... מאוחר מידי...

כמה מילים למי שקורא (?...יש מישהו כזה?..)

בשיר הראשון, עונות השנה... ורמז לפוריות.

בשיר השני- לידה. ( שהיא כמובן קשורה לפוריות...)

קיבצתי אותם יחד, כי השיר השני מבוסס על רעיון שכבר עשו בו שימוש- השיר של גפן 'איך שיר נולד'.לכן, לא מגיע לו רשומה בפני עצמה...

שקט עכשיו!

חדר הלידה של השיר,

חייב להיות מואר,

ונקי מהסחות הדעת.

התינוק הזה לא יבכה,

אלא יתן את קולו בחרוז.

                           דמיונו לי    הקוראים ישאלו על

(הניכרים רגשותי בו?..)

וידונו במשקל( המשפטים)

קצרה ידי וחזי מהזין אותו

התינוק הזה, או שיקום על רגליו

או, שהמגירה תהיה עריסתו הניצחית.

אני,היולדת. והקוראים בית יתומיו.