אני כפיי ארימה
ואז אוריד אותן על ראשי בטפיחות  "איך? איך שוב מצאתי את עצמי במקום הזה?"  
 
יש לי איזה קטע כזה שאני חושבת אחורנית, מחשבות רפלקטיביות, ומגיעה לכל מני תובנות. בטח שמתם לב לזה.
מדי פעם אני טועה לחשוב שההתנהגות הזו אינה מנת חלקי בלבד, ויש עוד אנשים בעולם שעושים את אותו הדבר.
לפעמים אני מגזימה לחשוב שהאנשים האלה מגיעים למסקנות שאני הייתי מגיעה אליהן.  
 
קוראי המיומנים כבר בוודאי מבינים שמדובר בפוסט על בסיס אמא.
לפי התקנות להגנת הצרכן אני צריכה בכל זאת משהו נחמד בפוסט הזה, ולכן יצורפו אילו כמה תמונות של מקום מגורי.  
 
הפרידה מגבי העלתה הרבה מחשבות על אמא שלי.
למשל, אילו היתה לי משפחה, האם הייתי מתלבטת כל כך בעניין הפרידה? אולי בגלל שגבי מילא בשבילי את תפקיד המשפחה הגרעינית, התקשיתי לוותר עליו.
עוד עלתה אצלי השאלה, האם אני לא עושה מעשה נבלה בעוזבי אותו, ובכך מגשימה את נבואתה המלבבת, שהשמיעה באוזניו כחצי שנה לפני חתונתינו.
לקינוח תמהתי האם צעד הפרידה מגבר יציב ובטוח כמו גבי לטובת פרחח אוסטרלי אנרגטי אינו אלא צעד בעקבותיה הסרוחים של אמי, שגם היא הניחה מאחוריה גברים שלווים וחביבים (כמו אבי זצ"ל) לאנחות, וכעת היא מבלה את חייה בבדידות מזהרת.
 
חברות טובות ויקרות (וגם גבי עצמו) הניחו את דעתי בעניין השאלות האלו.
ראשית, אין ספק שגבי מילא את תפקיד המשפחה הראשונית שלי בצורה הטובה ביותר האפשרית, ואין ספק שמשפחה שכזו ברקע היתה אולי נותנת לי תחושת בטחון רבה יותר, אבל בסופו של דבר זה תמיד מפחיד לעזוב את המוכר והידוע (והטוב) לטובת הבלתי ידוע.
שנית, פרידה מבן זוג היא אולי לא הדבר הכי אוהב שפאשר לעשות, אבל היא במסגרת הזכויות של כל מי שאינו חלק מחתונה קתולית. אני לא המצאתי את רעיון הפרידה, זוגות רבים התגרשו לפנינו ורבים יתגרשו אחרינו.
לאלו הטוענים כי לעזוב את גבי לנפשו בעיר זרה הוא החלק האיום: גבי אזרח חופשי ורשאי לחיות בכל מקום העולה על רוחו. אם כבר, מהרבה בחינות מצבו בעיירה טוב הרבה יותר משלי. יש לו חברים, הוא במקום עבודה המוכר לו היטב, ההוצאות באיזור קטנות והחיים נוחים.
אשר לדמיון לאמי - אילו הייתי באמת דומה לאמי, הייתי מוודאת שהפרידה מגבי תיעשה כמה שיותר מרירה ועוינת. אמנם גבי היה מרגיש טוב יותר לו נפרדתי ממנו כדי להיות לבדי, ולא כדי להיות עם מישהו אחר, אבל בסופו של דבר: הפרידה זה החלק הכואב בשבילו, וזה לא היה מוצא חן בעיניו עם או בלי בן זוג חדש. 
 
אחרי כל המחשבות האלו התפניתי להרהר קצת באמא שלי וכמה חייה בוודאי קשים לה. עלתה בי מחשבה לאחל לה יום הולדת שמח השנה, באיזור נובמבר. אחר כך חשבתי שאולי מוטב להקדים ולאחל לה שנה טובה, ואכן כך עשיתי. שלחתי לה אימייל ואיחלתי לה שנה טובה. אמא שלי חזרה אלי מיד באותו היום. אני כבר מיומנת בהתמודדות אימיילית עם הורים מטורפים ולכן נמנעתי מלקרוא. כעבור יומיים היא שלחה אימייל נוסף. גם אותו נמנעתי מלקרוא, בידיעה שאימיילים תכופים אינם מבשרים טובות, כשמדובר באמא שלי.
וטוב עשיתי.
אתמול הרגשתי חזקה מספיק, מייקל ואני היינו במצב רוח טוב במיוחד, ואני הייתי מלאת ציפיה לנסוע דרומה לעיירה הקרובה לחגיגות ראש השנה (כן כן, באיחור של שבוע אבל בכל זאת, עדיף מכלום).
האימייל הראשון של אמא שלי, זה שנכתב כתשובה לאיחולי שלי, היה השפוי מבין השניים. הוא שח על החיים בישראל, כמה הם טובים יותר אליה מהחיים ברוסיה, ועל מחירי הדירות באיזור מגוריה. את הסמול-טוק האפשרי העכירו משפטי הפתיחה של אמי: "מכיוון שאינך מספרת לי כלום על חייך, אין לי מושג איפה את ומה את עושה בכלל. שמעתי שנפרדת מגבי. נשמע שאת הולכת בדרכי. חבל".
באמת, אחרי כזו קבלה ללא תנאי, מי יעמוד בפני ההצעה לחשוף עוד פרטים על חייו.
האימייל השני כנראה נכתב מתוך סערת גרשות ועלבון על היעדר תשובה לראשון.
ראשית, אמי מבקשת לחלוק עמי הבנות שלא הספיקה בחיינו המשותפים. היא מכריזה למעלה מכל ספק שיש אלוהים ויש גם גורל. (הזכרון של אמא שלי כנראה כבר לא מה שהיה פעם, וגם פעם הוא לא היה משהו. את ענין אלוהים והגורל היא חזרה ואמרה לי כמעט בכל יום החל מראשית שנות העשרה שלי). אותו גורל, כך אמי, קובע לנו לאיזו משפחה ניוולד, כדי להגשים אותו. אין לנו דרך למנוע אותו או להשפיע עליו. אחר כך אמי מסבירה לי שביכולתי ללמוד אמת צרופה זו על בשרי או לחילופין להיעזר בנסיונה המרובה ולהאמין לדבריה. לצערה, קובלת אמי, בחרתי בדרך השניה, הקשה יותר, ולפיכך, היא חוזה, אל לי לצפות לחיים קלים או מאושרים. לא נותר לי אלא להיות אומללה ולכן עצתה לי היא לשמור על בריאותי מחד ועל כספי מאידך (כדי לממן בו את ריפוי בריאותי הכושלת). כל בעיות הבריאות שלי, היא מצהירה, הן עונש ברור משמיים, שכן כשעזבתי את ביתה הייתי בריאה כשור הבר. 
 
למרות הדוקטורט שברשותה, אמי חסרה את ההגיון לראות את הסתירה הפנימית בדבריה. הרי אם הגורל הוא זה שמכתיב את צעדי, מה זה חשוב אם איעזר בנסיונה או לאו? נסיונה אומר שמעשי לא ישנו כהוא-זה ממילא את הכתוב. בריאות או כסף, הרי הכל נתון בידי הגורל, לא?  
 
התמלאתי רוגז וטרוניות אחרי שקראתי את האימייל הזה. לא כל כך על אמא שלי, כי הרי היא לא עשתה דבר שחורג מההתנהגות האופינית שלה, אלא על עצמי, שבכל זאת נותרה בי איזו תקווה קטנה ועיקשת שאולי הפעם, אולי אחרי כל הזמן הזה, אולי דווקא עכשיו אני אשמע ממנה איזו מילה טובה. 
 
כתבתי לה תשובה קצרה ושיטחית, חיובית ככל שיכולתי, ושלחתי באותו היום. לא כתבתי שחשבתי שאולי הפעם אשמע ממנה משהו חיובי. הייתי צריכה לעכב את תשובתי בעוד יום, אולי הייתי חושבת על זה אז. אבל האמת היא שבין אם אכתוב דברי הבנה ובין אם אכתוב מילות נאצה - חד הוא. שום דבר טוב לא ייצא מאמא שלי. יש גבול ליכולות של כל אדם, וכאן עובר הגבול של אמא שלי. 
 
מתסכל אותי שזו מנת חלקי. אני חושבת שכן אשאר איתה בקשר כזה של אימיילים, אלא שהאימיילים שלה תמיד יעוררו בי רוגז ותמיד ייקח לי יום או יומיים להתאושש מהם. ככה זה יהיה. אמא שלי היא נתון קבוע. מה אפשר לעשות. 
 
אין לי דרך להעביר לאמא שלי את המסר: החיים שלי דווקא טובים, מאושרים, ולא כל כך קשים. הדבר היחיד בהם שמעיק עלי זה את.

---

הבטחתי משהו משמח, נכון?
ובכן, לכבוד ראש השנה אורגנה ארוחת צהריים של הקהילה היהודית-ישראלית בעיירה שמדרום לנו.
מייקל ואני בחרנו לכבד את המסורת, והגענו לשם ברכיבה (על אופנוע, במקום על גמלים. רפורמיק סטייל).
בארוחה פגשתי זוג אחד של ישראלים. שניהם גדלו יחד באותו יישוב, התאהבו, ואחרי הצבא נפרדו איש לדרכו. שניהם התחתנו (עם אנשים שונים) ושניהם נפרדו (מאנשים שונים) וכעבור שלושים שנה מצאו את עצמם שוב זה בזרועות זו. מקסים! עוד פגשתי יהודיה אחת מניו- יורק הנשואה לדני (מדנמרק, למרבה הפלא). היא היתה נשואה למישהו אחר ונסעה לה לטיול באירופה. אמא שלה התקשרה אליה לטיול ואמרה לה: כדאי שתחזרי לפה מהר. חברת ילדות שלך באה לבקר ובעלך לוקח אותה לטיולים בכל העיר. משהו כאן עומד לקרות. הגברת לא מיהרה לחזור, ופגשה את הדני (מדנמרק). כעבור כמה שבועות היא נפרדה מבעלה. בעלה נישא לאותה חברת ילדות והיא נישאה לדני, וכולם משפחה גדולה ומאושרת.
עוד כהנה וכהנה סיפורים עוררו אותי לחשוב: יש אותו מספר של נקודות-דמיון ביני לבין אמא שלי כמו ביני לבין האישה האקראית ברחוב. אלא שברגע שמשהו שאני עושה דומה-במקצת למה שאמא שלי עשתה, הנטייה היא לייחס את זה לגנטיקה, חינוך, דוגמא או גורל משפחתי. והרי באותה מידה יכולתי גם לחקות את אליזבת טיילור.
 
בכל אופן, פגשתי הרבה אנשים נחמדים, אכלתי הרבה סלטים טעימים, ראיתי פרה אחת ממליטה ולאמות נחות להן בצל. בעוד שבועיים ניפגש כולנו שוב (הפעם אצלנו בעיירה) לחגוג את סוכות.
 
לכם קוראי הנאמנים אציג שתי תמונות: זו של הבית שבו אנחנו גרים, וזו של הנוף הנשקף כשיוצאים מהחניה ומסתכלים שמאלה.  
 

 

 

 

חג שמח!  

 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/9/2007 12:03, בקטגוריות משפחה לא בוחרים, אוסטרליה - ארץ הפלאות
65 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-24/9/2007 09:22

מזל

אחרי התגובות, המיילים, הצ'אטים, שיחות הטלפון והשיחה עם גבי שבאו בעקבות הפוסט הקודם, אני מרגישה מבורכת.

אני מרגישה פשוט ברת מזל. מזל שאני לא צריכה יותר שום דבר מאמא שלי. מזל, שאני יכולה להרשות לעצמי פשוט להתעלם ממנה, אם אני רוצה. מזל שאין עוד קרובי משפחה משותפים לשתינו, שעלולים להרגיש נבוכים מכל הסיפור. מזל שאף אחד לא צריך להחליט או אני או היא. מזל שהחיים שלי לא כרוכים, אפילו לא בסיב אחד, בחיים שלה. מזל שאת כל תהליך הפרידה כבר עשיתי. מזל שיש לי את גבי. מזל שיש לי אותי.

 

זה מפתה לנסות ולסדר, כבקשתה, את כל עניין הירושה עוד בחייה. להעביר על שמי את הדירות-על-הנייר שיש לה ברוסיה, ולשכוח מעצם קיומה. העניין הוא שכבר יש לנו נסיון עם נכסים בארץ זרה. הדירה בישראל היתה סיוט, ואת ישראל לפחות אנחנו מכירים, מבינים, ואבא של גבי היה מוכן לעזור לנו עם הביורוקרטיה. דירה במערב-הפרוע-ושמו-רוסיה זה לא נכס, זה עול.

אני כותבת את זה כאן כדי לא לשכוח.

 

חברה אחת אמרה לי - את אמנם מבועסת מהאימייל שלה, כי את לא אדם אטום ולא אדם אדיש. אבל תראי איזה התקדמות. היו ימים שמייל כזה היה מפיל אותך לקרשים, גורם לך לבכות. עכשיו את רק מבועסת.

את צודקת, אמרתי לה. לא חשבתי על זה.

כשמבועסים, היא אמרה, לא חושבים על הצד החיובי.

 

אני חושבת שאמא שלי מבועסת כבר הרבה מאד שנים.

---

כרגע, אני לא רואה את עצמי ממשיכה לקיים איתה קשר. אין טעם. כל המטרה שלי בתקשורת הזו היתה לראות, אם היה יכול להיות אחרת. אני חושבת שקיבלתי הוכחה ברורה שניתוק הקשר היה הדבר הנכון. יהיו מי שיגידו שלא פעלתי מספיק ברגישות, שלא עיצבתי את המסר בצורה הנוחה לה לעיכול. אני חושבת שאילו היה שביב של סיכוי, הוא היה מופיע במייל הזה.

רוב האנשים מחכימים עם הזמן. הזיקנה והמוות המתקרבים מעוררים אצלם חשבון נפש. בידוד מבני משפחתם עשוי לרכך את עמדותיהם. לא ההורים שלי - במשפחה שנולדתי בה זה לא קורה. אז לא.

אין לי אשליה, אני לא חושבת שזה סוף פסוק. אני יודעת בבירור שאני אשמע עוד מאמא שלי. מצב הרוח שלה יתחלף והיא תכתוב מייל עליז ומבעבע כאילו כלום לא קרה. אחר כך היא תשלח עוד אחד. ואולי עוד אחד. אחר כך היא תתרגז שאני לא עונה, ותכתוב מייל כועס ונשכני. וחוזר חלילה. עד שיימאס לי ואני אחסום את הכתובת שלה, או עד שיימאס לה. הרי גם את ניתוק הקשר הראשון לכאורה יזמתי אני, אבל למעשה הוא נתמך פה אחד בידי שתינו.

 

לשמחתי הפעם יש לי תיעוד להתנהגות שלה. כוחם של אימיילים - אפשר לשלוח אותם לכל מי שיטיל ספק בבחירה שלי. זה יחסוך לי הרבה ויכוחים ותסכול.

איזה מזל.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 11/10/2006 11:59, בקטגוריות אופטימי, משפחה לא בוחרים
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-13/10/2006 09:55

התשובה
לא תמיד ראיית הנולד היא כזה שוס.
חודש אחרי שהתקבלה תשובתה של אמא שלי למכתב הזה, אזרתי כוחות וקראתי אותו.
החלפתי כמה פסיקים בנקודות, כדי להקל על הקוראים, אבל חוץ מזה לא נגעתי.
 
"היי פארה!
אין טעם להתווכח על זכרונות ילדות, ואני גם לא אעשה זאת. אני כבר כתבתי, שאת תשובתי אתן אך ורק לקדוש-ברוך-הוא.
אבל אעיר שתי הערות:
1. אני זוכרת את הרגע שהלכתי והשארתי אותך לבד בבית(1). אני רוצה להמשיך... לאן הלכתי, למה את זה את לא זוכרת? אני אזכיר לך. הייתי ללא עבודה, בבית לא היה טלפון, מישהו הבטיח לחפש בשבילי משהו וביקש שאתקשר בתשע בערב. ירד גשם ולא יכולתי לקחת אותך איתי, על החלונות היו סורגים(2), אם את זוכרת. היתה לך היסטריה רגילה(3) כמו שקרתה לך בט"ו בשבט בקיבוץ, אם את זוכרת(4). אבל כל זה נשמט מזכרונך.
2. אולי את זוכרת, אבל את לא היית בדיוק "ילדה שכולה תכלת". השנים שעברתי איתך היו בשבילי זוועה, ותודה לאל, הן נגמרו.
 
אני חושבת שלעולם לא נתראה, אני לא צריכה ממך שום דבר. חצי שנה אחרי המוות (5) מישהו צריך לתבוע את הירושה. אם את לא תרצי, צריך לחפש מישהו אחר, כי אחי לא רוצה להתעסק עם זה. ככה שתשאירי את הזכרונות וה"כעסים" שלך לעצמך.
(חתימה)"
 
 
 
(1) הכוונה לפעם הראשונה שאמא שלי השאירה אותי לבד בבית, בגיל חמש המופלג. החוויה הנהדרת מפורטת כאן.
(2) רמז לכך שהבכי היה מיותר. ממה יש לילדה בת חמש לפחד, אם יש סורגים על החלונות?
(3) מכות בחגורה עד זוב דם הן תרופת-סבתא ידועה להיסטריה. נסו ותיווכחו.
(4) נשמט מזכרוני.
(5) הכוונה למותה-שלה. כרגע תאריך היעד הוא 2013. כשבע שנים מהיום.

---

ראיית הנולד שלי כללה גם את ההרגשה הנאחסית שיש לי עכשיו.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 10/10/2006 10:02, בקטגוריות משפחה לא בוחרים
53 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של אדם פשוט ב-22/10/2006 11:39

31,184