חמש זה מספר יפה כל כך

דברים שלא ידעתם עלי קודם - רחוב סומסום, סקטים, תקשורת, פורנו ועוגות גבינה.

שנה

שני הפוסטים האלה, של קוקסטא (מזמן רציתי אבל לא יצא) ושל חבצלת (מזמן רציתי ומזמן יצא), העלו אצלי את עניין ה"למה". במיוחד בימים אלו, כשבחודש האחרון פירסמתי עד עכשיו שני פוסטים.

למה פתחתי את הבלוג הזה. למה המשכתי בו.

הייתי אי שם באיטליה, והרגשתי לבד. היו הרבה צידוקים ללבד הזה. ארץ זרה, רחוק מרשת החברים, לחץ של כסף וזמן ולימודים. הסברים טובים בסך הכל. רק שבקומה למעלה גר זוג ישראלי אחר, שהטלפון שלהם לא הפסיק לצלצל, והמסנג'ר שלהם כל הזמן היה עסוק. הם היו באיטליה שנה יותר מאיתנו, והחברים שלהם מהארץ נשארו במרחק צלצול טלפון. החברים שלהם מאיטליה רק הלכו והתרבו. אצלי הכל הלך והצטמצם.

והאמת היא שאף פעם לא הרגשתי מוצלחת חברתית. הרגשתי שלא הולך לי הקטע הזה, לא מצליח לי העניין הזה של חברים. או חברות. ולא יכולתי ללכת לטיפול ולברר מה קורה שם (כי לא היה לי כסף וממילא לא רציתי מטפל איטלקי). קראתי קצת בלוגים, מצא חן בעיני העניין הזה של לקבל עשרות תגובות על פוסט כמו "מה הקטע של תפוזינה? גם טעם מעפן וגם מעצבן לקלף!" אז הלכתי ופתחתי.

במשך חצי שנה לא היו לי קוראים. חוץ ממרגי.

הכשלון החברתי שלי התממש לנגד עיני בוירטואליה. איך אפילו בבלוגים אני מצליחה לדחות אנשים?? במציאות, בסדר. הכרתי בעבודה שאני מכוערת ודוחה. שהמשהו המגעיל הזה שאני מקרינה מתוך עצמי דורש פיצוי בצורת בדיבורים שנונים ובמאמצים כבירים לשתוק מדי פעם. אבל בוירטואליה? ודווקא כתבתי לא רע.  אז למה?

היה ברור שאני מפספסת משהו מכללי המשחק, כמו גם במציאות. וידעתי שהבלוגים, גם אם לא לגמרי, משקפים משהו מהפיספוס הזה שבמציאות.

התגברתי על הפחד מהטוקבקיסטים, והעזתי להציג את עצמי בבלוגים של אחרים.

זה הביא כמה קוראים, אבל לא נוצר לי קשר קרוב עם אף אחד מהם. לא הייתי משמעותית בשבילם.

התחלית לשים לב יותר לתוכן התגובות שלי. שמתי לב שהנטיה הטבעית שלי היא לסתור. בין אם בתגובה לפוסט ובין אם בתוגבה לתגובה, הנטיה הטבעית שלי היא להוכיח שאני חכמה יותר או טובה יותר או סתם חשבתי על משהו שהכותב לא.

כבר הייתי באוסטרליה אז. היה לי טוב ברקע, אבל לא טוב מבפנים. הייתי לבד. ורחוקה. כאילו באיטליה סיננתי את מעט החברים שהיו לי בישראל, והגעתי לאוסטרליה עירומה ובודדה. הנטיה הזו להתחכם עלתה גם בנסיבות מציאותיות. התחלתי לתרגל תגובות אחרות בבלוג.

התחלתי ללמוד לפרגן.

התשמשתי בזה שיש יותר זמן להגיב בבלוג, שיש את האפשרות לחשוב ולהתלבט לפני שמגיבים. לא תמיד. לא עד הסוף. זה לא קרה ביום אחד. אבל זה קרה. לאט לאט, ממש לאט, אבל זה הצליח - התחילו לעלות לי תגובות מפרגנות לראש כבר מההתחלה.

לקח לי זמן, וקצת הערות מקוראים, עד שעליתי על הצורך שלי בקירבה. לא מספיק לי לקבל תגובות. זה נחמד, כמובן. זה כיף לראות את המספרים הולכים וגדלים. אבל זה לא מה שמחזיק אותי לאורך זמן. הקשרים שנוצרו מאחורי הבלוג, אלו שיש בהם אימיילים ארוכים וצ'אטים ושיחות טלפון, ואפילו מפגש אחד בפעם האחרונה שהייתי בארץ (ומי יודע כמה במפגש הבא?), התגובות ההן שמעידות על בקיאות בחומר, הן אלו שמושכות אותי להמשיך לכתוב.

והקירבה הזו היא גם מה שמקשה עלי ליצור קשרים בעולם האמיתי. הצורך הזה באינטימיות, בעומק, מרחיק ממני אנשים. לרוב האנשים זו עבודה קשה. אנשים רוצים קשרים קלילים. אנשים רוצים לצחוק, לקשקש, לעשות שופינג. רוב האנשים רוצים להתבדר. ואני משתעממת.

וזו אחת הסיבות שקשה לי עם קשרים קלילים, ולהם קשה איתי. יש מעט מאד אנשים שנעים להם המסע הזה פנימה, אל תוך עצמם. לרוב האנשים נמאס מהר, ואני צריכה להזהר לא להכנס עמוק מדי, או לא להישאר בעומק הרבה זמן. ואז אני זו שלא כל כך מתעניינת. זה סוד הקסם של מייקל - אנחנו נכנסים לעומק ונשארים שם, שעות. אני לא צריכה להיאבק בו ולסחוט ממנו, אני לא צריכה ללכת על קצות האצבעות. שנינו מתעניינים בגרעין של הדברים. וזה כל כך נדיר לפגוש מישהו שכמוני, נהנה מהחקירה האינטנסיבית הזו של החוויה האנושית. אבל הקשרים כאן, אלו שמעל דפי הבלוג, לימדו אותי להיות סבלנית יותר לקשרים הפחות עמוקים. להינות ממה שיש לקשרים השטוחים יותר להציע.

גם הדימוי העצמי שלי השתנה. משהו בקשר המתמשך שלנו, משהו בדמות הזו של "פארה ווי", שהיא בעצם דמות שמובססת עלי, הופנם. אולי גם כל האמת על אמא שלי, שנגללה כאן, טיהרה את החלק הזה, שהאמין שיש בי משהו דוחה מבפנים.

אני לא יודעת אם הייתי מצליחה ללמוד את כל זה, בלי הבלוג. בלעדיכם. אולי כן, בתהליך ארוך יותר, מתיש יותר, מוצלח פחות.  הייתי יכולה ללמוד לתקשר טוב יותר, אבל בתסכול גדול הרבה יותר. הנזקים משגיאות היו עלולים להיות בלתי הפיכים. לדימוי העצמי שלי היה לוקח דורות לזוז.

בזמנים הבודדים והמרוחקים שלי, הייתם לי כמו חמצן. נקודות ההתיחסות שלכם והחוויות שאתם כותבים עליהם משמשות אותי עד היום.

המקום הזה הוא בשבילי הקו הישיר אל הרוח האנושית. ואין שום דבר שמרתק אותי יותר מזה.

בשבילי אנחנו אנשי כל שנה. והשנה - השנה יש הסכמה רשמית איתי.

שנה טובה לנו.

על שיער וראיונות
לפני כמה חודשים הגיעה למשרדנו פרעחה (כן, גם באוסטרליה יש פרעחות. לא פלא שאני מרגישה בבית). הפרעחה הציעה למכירה שובר של ארבעה טיפולי יופי במכון הסמוך, במחיר מציאה של 60$. השווי המלא אמור להיות 240$, אבל קשה לי להאמין שמישהו משלם. מצד שני, יש הרבה אנשים סתומים באוסטרליה, ככה שלכו תדעו.
בכל אופן, אם לחזור לעניינו, התלבטתי ארוכות ולבסוף השתכנעתי כי מליסה ואמא שלה (שעובדת איתנו, אגב. אמא ובת, יחד בעבודה, יחד בארוחות הצהריים. כמה נעים. סעמק) החליטו ללכת על זה. אם גם הן הולכות על זה, חשבתי לי, כמה נורא זה כבר יכול להיות.
הטיפול של צביעת הריסים היה מוצלח. אני ארוכת וכהת ריסית מתמיד, ובלי מסקרה מגעילה שנמרחת לי על הפרצוף, או גרוע מזה, בלי מסיר איפור שנכנס לי לעין.
התספורת, לעומת זאת, היא סיפור אחר.
נמאס לי מהמראה הפראקטי, חשבתי לעצמי. אני רוצה להתחיל להיראות יפה, ולא סתם אחת שיצאה מהר-מהר מהבית (כמו שאני עושה בדרך כלל, כי אחרת אני לא אמצא חניה ואצטרך לחנות ליד הנהר וללכת עוד שלושים צעדים). לכן ביקשתי מהספרית משהו שונה, משהו צעיר, משהו שובב.
הספרית הסכימה, ועשתה לי משהו שמצריך חצי שעה עבודה בבוקר, ומיומנות ארוכת שנים בשימוש במיישר שיער.
מה גם שאין לי מיישר שיער.
בטיפשותי כי רבה, הסתפרתי שלושה ימים לפני מרתון קבלה לעבודה.
כמובן, באותו רגע חשבתי שלא מדובר בטיפשות, אלא בחוכמתי-כי-רבה, כי עשיתי את המהלך שלושה ימים לפני המרתון. מספיק זמן להתרגל, חשבתי לי.
הו, היוהרה.
ביומיים הראשונים לא חפפתי את השיער. הוא ישב כל כך יפה עם כל הלחות-ללא-ללא-שטיפה וה-רק-קצת-ספריי-להחזיק-את-את-הקצוות-היוצאים-בנון-שולנטיות. הספרית הבהירה לי שהיא חופפת רק פעם בשבוע, כי השמנים הטבעיים מחזיקים את השיער יפה יותר מכל מוצר מלאכותי. אימצתי את עצתה.
ביום השלישי, הוא יום הפרזנטציה ("הציגי לנו את תחום מחקרך וספרי כיצד הוא משפיע על ההוראה שלך, בפחות מעשרים דקות ובלי להתעלף"), התעוררתי וגיליתי שהשיער שלי לא מגיב יפה להיעדר מקלחות. נראיתי כמו מישהי שמֵת לה חמוֹס על הראש, ונדבק לה לקרקפת.
לצערי, בתנאי התספורת החדשה, השיער שלי גם לא הגיב יפה למקלחת. אחרי מקלחת (ופן, כי לא היה לי מיישר שיער) נראיתי כמו תפרחת השדה המצויה. היה ברור שהמצב דורש פעולה קיצונית, והתקשרתי למספרה שליד הבית.
בעשר דקות, בעזרת מיישר שיער וספריי, סידרה לי הספרית מראה זוהר וצעיר של בחורה דינאמית. אצתי אל האוניברסיטה להציג את מחקרי בצורה הטובה ביותר האפשרית.
קישקשתי לכולם בשכל על המחקר שלי (גורמים המשפיעים על שיתוף וחלוקת ידע, אם תהיתם) ואיך המחקר הזה יצעיד את כל האוניברסיטה קדימה בתוך שלושה שבועות, ואיזה מרצה מצויינת אני והסטודנטים שלי מרוויחים מכל מאמר שאני קוראת. אחר כך השארתי זמן לשאלות, וחברתי הרשג"דית הביאה אותה בשאלה שתולה שטומנת בחובה פירגון עמוק ("אה, רק שלושה חודשים וכבר מאמר? יפה לך"). זה הרגיש קצת אובר-קיל, אבל אולי עדיף להאכיל את השופטים בכפית, חשבתי לעצמי, ונסעתי לרכוש מיישר שיער. וספריי.
בבוקר עשיתי כמיטב יכולתי. באמת. יישרתי, ריססתי, ביקשתי, 'תחננתי. לא עזר. נראיתי מבולגנת-שיערית. לא עלה על דעתי פשוט לאסוף.
בראיון, הלך טוב מחד (הצחקתי אותם, ויושב הראש השווה אותי לאיינשטיין. אותי! לאיינשטיין! מצד שני, אין לו רקע במדעים)
ומאידך, כשיצאתי היתה לי הרגשה שיכולתי לענות הרבה יותר טוב על הרבה מהשאלות. ביליתי את רוב אחר הצהריים בבעיטה עצמית. לא יכולתי להרשות לעצמי פחות ממושלם בראיון הזה. המתמודדים האחרים מצויינים, יותר מנוסים ממני, ויש להם דוקטורט.
הם הבטיחו שיודיעו לי באותו ערב, שזה משמח. לכאן או לכאן.
ואכן, הודיעו.
את המשרה עצמה לא קיבלתי, אבל אני עומדת לקבל הצעה לחוזה של שנה של משרה דומה. יצרו אותה במיוחד בשבילי, שזה משמח.
יכול היה להיות יותר טוב, יכול היה גם להיות יותר גרוע.
בסופו של דבר, זו תוצאה טובה.

עם כל הברדק, שכחתי שמחר טקס הסיום. תמונות עם גלימה וכובע דבילי בקרוב.

השנה לא היו לנו מספיק כוחות להתארגן על ארוחת חג בזמן, ולכן דחינו אותה ליום שבת.
אחר כך נזכרתי שטקס הסיום ביום שבת, ודחינו אותה לראשון בצהריים.
נכון לדקות אלו, אני שוקלת לבטל אותה לחלוטין, ולהסתפק בתפוח בדבש המסורתי. האנרגיות שלי צנחו חזרה, בתיאום מושלם עם תוצאות הבדיקות.
התוצאות חזרו לחלוטין בתחום הנורמלי. אני בריאה לגמרי! אין שום בעיה! רק חבל שהגוף שלי לא שמע על זה ומתנהג כאילו דרסו אותי.

גבי יוצא באופן רשמי לחופשת סוף סמסטר. השבוע האחרון היה קייטנה, כי רוב הילדים מתחילים את החופש מוקדם ומפסיקים להגיע. אחד מהם ניגש אליו באחד הימים להיפרד. "אני לא אגיע יותר לבית הספר עד הסמסטר הבא", הוא אמר, "ורציתי להודות לך על עבודתך. נהניתי מאד".
גבי אומר שזה מזכיר לו למה הוא הלך להיות מורה. זה, ובעיקר החופשה.

שנה טובה לכם,קוראים יקרים שלי. השנה הזו לא היתה נראית אפילו חצי ממה שהיא היתה בלעדיכם.