יום חמישי אחרה"צ ואני מתענגת על הנהיגה ב"גשר האריות", בדרך לפגישה נוספת עם קבוצת  הליכת השלג שלי. מהצדדים אוקינוס בצבעיי שקיעה ומולי ההרים המושלגים שתיכף (אושיט ידי ו) אגע בם.  "היהודים", ארקדי דוכין ועיברי לידר מתנגנים  ברקע.

חונה בנקודת המפגש. הנסיעה מכאן לתחילת מסלול ההליכה  מתחילה להיות מושלגת ולכן אנחנו מתפזרים ברכבים של אלו מביננו עם צמיגיי השלג.  אני עולה עם חברתי הסינית לרכב של ריק, ראש הקבוצה. המוסיקה מתחלפת ל"ליידי גהגה". בנאדם בן 60 מאזין בהתלהבות לאותה מוסיקה החביבה על ביתי בת ה13...נו, לפחות אני מכירה את הפיזמונים מהבית.

3 שירים וחצי סבלתי עד שהגענו לארץ הדיונות הלבנות. חיזוקים אחרונים של רצועות נעלי השלג, פנס הראש מוצמד לכובע הגרב. ריק והסינית סופרים ומכריזים שאנו 16 . מתחילים לצעוד ליעד: פיסגת הר סימור.

הדרך נראית צרה וחשוכה לעומת המסלולים הרחבים והמוארים של גולשיי הסקי.    הטור הנחשי שלנו ממשיך להתפתל לעומקי ההר. במקום  הגולשים המתפוגגים מופיעות  דיונות  לבנות ורכות, מלוטפות באור ירח עדין."אם היינו מצלמים ומשנים את הצבע  לצהוב, זה היה נראה כמו מדבר סיניי" אני לוחשת למיצרי.   הוא מחייך בהבנה ובגעגועים.

העלייה מתחדדת מפסיעה לפסיעה. סיימון ונטאשה שבראש, חוצבים מדרגות עם נעלי השלג שלהם עבור כולנו. מאיפה יש להם כח לזה?

אני מתנשפת בעודי מטפסת על 4 גפיי בקושי עומדת בקצב, ובכל זאת, לא יכולה להפסיק לאהוב את הפרדוקס הזה של הגוף החם והמזיע בסביבה קרה.

ריק מנווט מחוץ למסלול. שחס וחלילה לא יהיה קל מדיי.

ניכר  שהוא יודע כל גרגר שלג בהר הזה. ההובלה שלו נוסכת ביטחון עד כדיי כך שאני מוכנה לסלוח לו על הטעם המוסיקאלי המחריד .

מה שמדאיג אותי זה איך ארד את כל התלוליות הזו בדרך חזרה. "כאן ועכשיו" אני משננת לעצמי,  " תהני מהרגע ותצטרפי לאנחות ההתפעלות של החברים". נעצרים לספירה . הרומני חסר. אין לו סבלנות לעז ההרים הזה. כעבור חצי שעה, בעודנו נאבקים בסופת השלג הפתאומית, הוא מגיח משום מקום, וצוהל שראה...לא הבנתי בדיוק מה, רק שזה עשה אותו מאוד שמח.

הסופה, יחד עם שלג ממשיכה להכות בפנים . אף אחד לא מראה סימנים של אחורה פנה. למה מה קרה? כולה רוח קלילה עם כמה פתיתונים. "עדיף מסופת חול במדבר" מסנן המיצרי. מממ...אני עדיין מתלבטת בסוגייה.

הגענו לפיסגה. הסופה בעיצומה. הגוף התקרר. קשה לי עם רוח. אני רוצה לרדת...     פחחח...הצחקתי אותם.זה הזמן לחגוג את הכיבוש (של ההר, ההר) עם כירסום חטיפים ופוזות למצלמה.  חיוך קפוא אחרון למצלמה ואנו עושים את דרכנו חזרה.

הסופה נרגעת . מתגלשים על הטוסיק בירידות החדות שהופכות למגלשות רכות וארוכות המחזירות אותנו לימיי הילדות . כיף ענק .   את הירידות הקצרות אנו עושים בריצה-החלקה עם נעלי  השלג. מצחקקים, משוחררים מנטל העליה והסופה שהשארנו מאחור.

לא יכולה לחכות ליום חמישי הבא.