מחיר החופש

הוא עמד שם והתלבט לעוד כמה שניות. משמאלו סבך הצמחייה הגבוה עם העצים הצפופים, ומימינו אני, קורא לו שיחזור ושלא יכנס לשם. שתיים בלילה, חושך מצרים ואני יודע שאם הוא נכנס לשם אז זהו, הוא הולך לאיבוד ואין סיכוי שאני אמצא אותו. השניות עברו ונראה שאין לו ספק במה הוא בוחר: הוא חתך שמאלה ונעלם בתוך הסבך, משאיר אותי שם מת מקור ומדאגה.

לא לקחתי מעיל, כי בתכל'ס זה היה צריך להיות עוד טיול לילי לא ארוך במיוחד, פה ליד הבית עם הכלב. בטיולים בלילה אני משחרר אותו, כמובן שלא נותן לו להתרחק יותר מדי. בהתחלה הלכנו למדשאה הסגורה, ששם אין לו לאן לברוח. לא שזאת בכלל היתה אופציה שעלתה על דעתי, כי בשלוש השנים כמעט שהוא אצלי זה מעולם לא קרה. למרות זאת, הייתי צריך להיזהר יותר: לילה קודם, באותו טיול לילי קבוע, הוא חתך לבד לטיול עצמאי בשדרה אחרי ששיחררתי אותו במדשאה הפתוחה, כמה מטרים מהסגורה. סתם פתאום נכנס לו הג'וק לראש, אותו ג'וק שהיה תוקף אותו לעיתים הרבה יותר קרובות כשהיה צעיר וגורם לו לעשות שטויות. פתאום, סתם ככה בא לו להמשיך לטייל. הוא לקח את הרגליים, זינק מעל הגדר הנמוכה ופצח בטיול עצמאי בשדרה, לא מסתכל בכלל אם אני בא אחריו. באותו לילה קודם, הלכתי אחריו לשדרה ובערך באמצע שלה הוא נתן לי להתקרב אליו ולקשור אותו. כמובן שכעסתי עליו, כי הוא היה צריך להבין שאסור היה לו לעשות את מה שעשה.

כל זה לא מנע מתסריט זהה להתרחש בלילה הנוכחי: זכרתי את מה שקרה אתמול ולקחתי אותו למדשאה הסגורה. אבל כנראה שהראש שלי לא היה ממש בפוקוס כי אחרי שהוא סיים שם וקראתי לו לבוא כדי שאקשור אותו התקדמתי בהליכה לכיוון הבית עם הגב אליו, במקום לחכות לפניו שיגיע ולקשור אותו לרצועה. לפני ששמתי לב הוא חלף על פני בריצה במקום לבוא לידי ולתת לי לקשור אותו, ורץ למדשאה הפתוחה על דעת עצמו. הפלאשבקים מאתמול חזרו אלי אבל נתתי לו קצת לשחק שם לפני שקראתי לו שוב. ואז כמו בתסריט ידוע מראש הוא נזכר בשדרה המהממת, זינק מעל הגדר ורץ לשם, שוכח שכעסתי עליו על זה אתמול.

כנראה שאחרי כמה מטרים, כשהוא ראה אותי שוב הולך אחריו ומתחנן שיחזור, הוא נזכר. הוא הבין שאם הוא יחזור אני שוב אכעס עליו, למרות שככל שהתקדמנו לאורך השדרה נשבעתי שאם הוא חוזר אני רק מחבק אותו. אבל הוא לא ידע את זה: הוא המשיך להתקדם ולא משנה שניסיתי כל מיני תרגילים - לחזור אחורה בתקווה שהוא יבוא אחרי, לשבת על ספסל ולקרוא לו לעלות ולשבת לידי כמו שהוא אוהב. כלום לא עזר. הוא המשיך ללכת, מרחרח להנאתו ריחות חדשים ומופלאים, משתין פה ושם כדי לסמן לדורות הבאים "הייתי פה" כשמדי פעם הוא מפנה את הראש לאחור ומציץ לעברי. בדרך הוא חצה כביש פנימי בשכונה והגיע קרוב מאוד לכביש הראשי. החלטתי לנסות להתקרב אליו בפתאומיות כשהוא עם הגב אלי, ורצתי אליו במהירות. כמובן שזה לא עזר: הוא חצה את הכביש, עבר את אי התנועה, חצה גם את הכביש לכיוון הנגדי, נכנס לשטח החול שמאחוריו הסבך - ואני אחריו, ממשיך לקרוא ולשרוק לו.

על ההתלבטות הקצרה שלו האם להיכנס לסבך או לא כבר כתבתי. אחרי שתי שניות כבר לא ראיתי אותו יותר. רצתי לכיוון ונכנסתי קצת פנימה לבין העצים אבל החושך היה כבד. וזה לא שאם הייתי רואה אותו הייתי גורם לו לבוא. זה נראה כאילו הוא לא רוצה לחזור בעליל, כאילו החליט שזהו, 3 שנים בבית הספיקו ליצור אוהב חוץ שכמוהו. זאת היתה ההרגשה שהסתובבתי איתה במשך היומיים הבאים, מה שלא מנע ממני לחזור שוב גם חצי שעה אח"כ לאזור בו הוא נעלם, עליתי על הגשר מעל לכביש כדי לראות את הסביבה יותר טוב, אבל חוץ משועל קטן  (לא ידעתי שיש שועלים 10 דקות מהבית שלי) לא ראיתי כלום. חזרתי לשם כמה פעמים למחרת וגם ביום שאח"כ, אבל הוא כבר לא היה שם וגם לא ברדיוסים יותר גדולים. כבר השלמתי עם זה שהוא לא יחזור יותר. בכל הימים האלה קלטתי כמה הוא חסר לי. כל הזמן היתה לי הרגשה שהוא פה ואחרי כל פעם אני קולט שהוא לא. הכרית החדשה שקניתי לו רק לפני חודשיים באיזה מאה ומשהו שקל, נשארה באותו מקום על הרצפה. לא היה לי למי לזרוק נקניק או את החתיכה העליונה של הפיתה. לא היתה סיבה לרדת למטה כדי לעשן את סיגריית הבוקר, צהריים ולילה. אבל הקטע הכי קשה היתה לספר לילד שהכלב "הלך לעשות טיול בעצמו" וש"הוא יחזור בתוך כמה ימים". הוא ניסה לא לתת לדמעות לעלות למעלה אבל לא הצליח לעצור כמה בודדות.

לא היתה לו דסקית על הצוואר עם מספר זיהוי או שם אבל יש לו שבב אלקטרוני. הודעתי לכלביות, למרכז השבבים הארצי ולרשויות הרלבנטיות שהוא נעדר. אמרו לי בכלביה העירונית להתקשר מדי יום כי מגיעים אליהם כל הזמן כלבים משוטטים שנאספו. זה מה שעשיתי גם ביום השלישי, והופתעתי שאמרו שהגיע כלב שעונה לתיאור שלו. טסתי לשם ונכנסתי למקום המדכא הזה של הכלובים ובו עשרות כלבים חמודים ועצובים נובחים עליך ומתחננים שתיקח אותם מהסיוט הזה. אבל הוא לא היה שם והכלב שחשבו שאולי זה הוא, לא היה הוא. השארתי שם תיאור יותר מדוייק שלו ויצאתי משם בהרגשה יותר רעה ממה שהיתה לי קודם.

באמצע הדרך עצרתי וסימסתי "הייתי בכלביה, חשבו שזה הוא אבל..." ובאמצע ה"אבל" הסלולרי צלצל. שוב הכלביה. "יש לו כתם לבן על האף?" כן. "יש לו לבן בבטן?" האמת שלא זכרתי אבל נראה היה לי שכן. הלב התחיל לדפוק. "אז תבוא, כנראה שהביאו אותו עכשיו". טסתי לשם. הוא חיכה לי בתוך תא מסורג, בקושי עומד על הרגליים, מטונף וקצת שרוט. היתה לו גם צליעה קלה באחת מהרגליים האחוריות. למרות הכל, כשראה אותי מצא כוחות לעמוד על שתי רגליים אחוריות, להישען עם שתי הקדמיות על הסורגים ולכשכש בזנב. הכלבן הוציא אותו ואחרי כמה צעדים הוא כנראה נזכר כי עשה משהו רע. התיישב והסיט את ראשו ממני, כשרק עיניו מדי פעם נעות לכיוון שלי כשכולו משדר מבוכה וחשש. אולי גם קצת בושה: "רציתי קצת חופש ותראה איך גמרתי". חיבקתי את הבן כלב הזה, לתת לו להרגיש שאני לא רק שלא כועס עליו אלא כל כך שמח שהוא פה.

יומיים אח"כ הוא בעיקר ישן, מחזיר לעצמו את הכוחות שאבדו לו. לדעתי הוא כמעט ולא ישן ומילולית היה על הרגליים כל הכמעט שלושה ימים שהסתובב בחוץ. הוא לא קם לאכול אלא רק כשהבאתי לו אוכל מהיד. הוטרינרית אמרה שהוא במצב לא רע, בלי מחלות, דלקות או חום, וסובל בעיקר מתשישות ומכיווצי שרירים שגרמו לצליעה. רק אתמול הוא התחיל להתנהג כרגיל: קם מהכרית שלו, הסתובב בבית והלך לאכול ביוזמתו. כנראה שהטראומה שעבר התחילה כבר להישכח, כי כשטיילתי איתו אתמול באותה שדרה, קשור ברצועה כמובן, הוא בקטע מסויים נעמד, לא רצה לזוז והביט קדימה, לכיוון הכללי של מעלה השדרה לשם ברח כמה ימים קודם, תוך שהוא מייבב בשקט. אני חושב שראיתי סוג של געגועים בעיניו. מקווה שזה רק היה נדמה לי.