האמת? אני לא חושב שאי פעם חליתי באמת באנגלופיליה ממארת. כלומר, כל הפוסטים שכתבתי כאן על אנגליה ולונדון בקטגוריה הממארת ההיא נבעו, אני מניח, מאיזו שאיפה להיות במקום אחר ובזמן אחר. למה בחרתי דווקא בלונדון כמקום מקלט לדמיון שלי? לא ממש יודע, אבל בשבוע שעבר כשהייתי בלונדון שוב, לאחר לא מעט שנים, הבנתי שכנראה לנסות להסביר את תת המודע זה לפעמים חסר סיכוי.

אולי זה מזג האוויר האפרורי, הקריר והכה מענג; אולי אלה האנשים הנחמדים ומסבירי הפנים ברחובות, שיצגו את התרבות האירופאית הקלאסית שכשאתה חוזר ללבנט עמוס הבריונות אתה מגלה כמה היא חסרה כאן; ייתכן שזה השפע התרבותי שיש שם, שמעמיד את התרבות המכונה "ישראלית" באור העגמומי והפרימיטיבי המתאים; או שכנראה זה העולם הנאור שקורא לך מכל פינה שם, ושחסר פה כל כך: מגוון העיתונים, כולל שלושה חינמוני-מטרו מרתקים (עיתונים ומגזינים תמיד עשו לי את זה); מגוון חניות המותגים שגרמו לחברה שלי לזנוח באחת את כל תכניותיה לטייל באתרי תיירות ולהתאימן ל-tour שמתלבש יופי על אוקספורד סטריט; או סתם מבחר סוכניות ההימורים הרבות שמפוזרות ברחבי העיר שהזכירו לי, משום מה, את המונופול הדוחה של הווינר בארץ. גם ההוויה הבריטית המקסימה, של לרוץ אחרי העבודה לפאב הקרוב ולעמוד על המדרכה עד הערב עם כוס בירה תוך כדי שיחה עם חברים, עשתה לי נעים בלב. שלא לדבר על המשחק צ'לסי-ליברפול שראינו בפאב אנגלי ומלא הוויה, יחד עם האנשים שנולדו במקום הנכון.

זה לא ששנאתי את המדינה הזאת פחות קודם, ממש לא. אבל הפערים התחדדו בצורה די קיצונית בשבוע שעבר, והפכו קוצניים עד כאב כשאתה חוזר לארץ רק כדי לפתוח את העיתונים ולקרוא על אסופת שלושת האפסים ששיחקו בקיץ שעבר בחיי אדם וכעת נאחזים בכסאות שלהם (שני עסקנים בכסאותיהם בממשלה, העסקן השלישי בכיסא הלימודים שלו בהרווארד); או על המאבק המגעיל בין יס להוט על הגב שלי ועל גב שאר צרכני הספורט שלא יוכלו לראות, גם אם ירצו לשלם, את משחקי רבע גמר גביע המדינה בכדורגל מחר, רק בגלל שבחרו בחברת הכלבים, סליחה, הכבלים, הלא נכונה; או סתם להיות בהלם מהחוצפה של עובדי הרכבת שהבוקר החליטו במפתיע לזרוק נוסעים באמצע הדרך ולהשאיר אותם על הפסים במסגרת מאבקם הלא מעניין בהנהלה, כשהם נותנים משמעות חדשה לאחת מאבני היסוד ב"ישראליות" שאומרת "דפוק את חברך ככל יכולתך" או "דרך על גוויתו בדרך למטרה/לתור בסרט/לדוכן השווארמה"; וכל אלה רק דוגמאות מקריות. אכן, הפרסומות בנתב"ג שהילגו משהו כמו "אין כמו בארץ" כשחזרנו, לא נראו מעולם כל כך פאתטיות.

לא באמת בחרתי להיוולד כאן, ואני יכול אולי רק להצטער שעכשיו לעבור למדינה אחרת יהיה אולי קצת מסובך - גם אם לא בלתי אפשרי. והיבבות של החברה שלי לאורך הרחובות שמובילים ללסטר סקוור, קובנט גארדן וקמדן מרקט - בנוסח "אני רוצה לגור כאן" - רק חיזקו את השאיפה המשותפת. אבל באמת, ישראל היא הרי לא באמת מקום טוב לחיות בו. ושמעתי שחגגתם פה בשבוע שעבר איזה יום עצמאות - אני לא מבין ממש למה. ואני לא אומר שבאנגליה הכל זהב, אבל לפחות הפיש אנד צ'יפס מה-זה טעים. וזה הופך את היאוש, מסתבר, להרבה יותר נוח.

עכשיו אני הולך לנוח קצת. פוסטים כאלה ממאירים לי את האנגלופיליה.

We came from the far North 
summered in Crimea 
deserted the armed forces 
had to disappear 
made it to the free West 
on a chartered flight 
so we could see what 
we trained to fight 
 
We were in London 
“Let’s do it - let’s break the law!” 
We were in London 
Tell it like it is 
We were in London 
Tell it like it is 
 
Looking for hard work 
or credit card fraud 
What do you expect from us? 
We come from abroad 
to get ourselves a new job 
on a building-site 
They work you so hard 
but we trained to fight 
 
We were in London 
“Let’s do it - let’s break the law!” 
We were in London 
Tell it like it is 
We were in London 
“Let’s do it - let’s break the law!” 
We were in London 
Tell it like it is 
 
My father fought in Afghanistan 
His widow’s pension ain’t worth a damn 
My mother works and goes home to cry 
I want to live before I die 
 
We were in London 
“Let’s do it - let’s break the law!” 
We were in London 
Tell it like it is 
We were in London 
Tell it like it is