בועז כהן כתב כאן בעוד פוסט מהבטן, על חלופיותן של המילים. על זה שאנשים מעדיפים לשפוך מילים יותר מלגעת. וזה די תואם את התאוריה שלי שאומרת שכשיש חוסרים בחיים האמיתיים הבלוג הופך לדבר האמיתי, לסוג של דרך לחפות על חלל במציאות. ואני רואה את זה גם בבלוגים שנסגרים באמתלה משעשעת אך גם מלאת היגיון של "מצאתי חיים". ואני רואה את זה גם פה: כשיש לך עניין בעולם האמיתי אתה לא רץ לשפוך אותו בבלוג, בטח לא בתדירות ששפכת אותו כשהיה חסר לך משהו משמעותי בחיים. כמו סיפוק, כמו שלווה, כמו אהבה.
אז כמו שכתבתי לפני שנה, גם השנה אני לא יודע היכן ייכתב הפוסט הבא בסאגת פוסטי ה'סידורים אחרונים'. בניגוד לסיבה הסו-קולד מסחרית מאשתקד, הפעם הסיבה היא שהבלוג הזה הפך להיות נפיץ מדי, הגבלות הכתיבה כאן הולכות ומתעצמות. אז יש מחשבה, כמעט כמו כל שנה בסוג של חשבון נפש וירטואלי, לעבור למקום אחר שמוגן גם לכותב וגם לקוראים. אולי זה עוד יקרה, אולי לא. בינתיים אני בדרך הביניים, של קצת לפה וקצת לשם. קצת שותק, קצת כותב, בורר מילים. קצת מנסה לשמור מפה מרחק. כי אחרי כל הסערות שרובן תוארו מעל דפים אלה - מספיק לי, די. אני רוצה כבר שקט.
שכל מה שתרצו, כל מה שתזדקקו לו יהיה בשנה החדשה כאן, בידיכם. כמו לראות את דפש מוד על גג הוורלד טרייד סנטר, במשהו שנראה פרה-היסטורי הרבה יותר מ-1990 של המאה שעברה. והיכן שעד לפני שש שנים בדיוק היה המקום הכי שקט בעולם יש היום חור, כמו השקט שהפך למצרך הכי נדיר בעולם הזה, כמו החלל בחיים שצריך להתמלא היכן שמילים הן חסרות משמעות. וכשרואים את הקליפ הזה מבינים שלפעמים לא נשאר מה לומר, שלפעמים מילים הן באמת מאוד לא הכרחיות. גם בבלוג הזה, מילים יכולות רק לפגוע.
שנה טובה. שנה של שקט.
Words like violence
Break the silence
Come crashing in
Into my little world
Painful to me
Pierce right through me
Can't you understand
Oh my little girl
All I ever wanted
All I ever needed
Is here in my arms
Words are very unnecessary
They can only do harm
Vows are spoken
To be broken
Feelings are intense
Words are trivial
Pleasures remain
So does the pain
Words are meaningless
And forgettable
All I ever wanted
All I ever needed
Is here in my arms
Words are very unnecessary
They can only do harm
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
