Feels Like Heaven

בדיוק בשעה שלוש בצהריים התחילו להדהד מהרדיו צלילי המנוע המוכרים. "וום וום, חדש חדיש ומחודש... שעה של טוני פיין" רעמו גלי האתר בקולה המתגלגל של שוש עטרי, במה שהיה אות הפתיחה לכמה טעימות מאירופה הפופית והלוהטת כאן בלבנט המיובש. להיט רדף להיט בדרך לשריפת הסקאלה: וואם! הימהמו ואחריהם פרנקי טס להוליווד. ליונל ריצ'י קיטשש, זמרת חדשה בשם מדונה שרה על כוכב בר-מזל, דוראן דוראן דמיינו ירח חדש ביום שני ותאומי תומפסון סתם ביקשו לראות רופא. שעה אחת ביום של בריחה מעוד שיעורי בית מעיקים בכימיה, מתכונת במדעי המדינה או מבחן באזרחות. כי מי רצה אז להיות אזרח במדינה בה גורל אחד שם אותנו כאן ביחד עם עופרה חזה - כשהיה אפשר לפנטז על חברות נצח במועדון תרבות של בוי ג'ורג'.

בימים שבהם הרדיו היו אמצעי התקשורת השני בחשיבותו, לא הרבה אחרי הערוץ היחיד בטלוויזיה - "חדש חדיש ומחודש" היתה נושאת בשורת עולם המוזיקה האמיתי, זה שמעבר לים. ושוש עטרי היתה האורקל מקול ישראל, נושאת את דברי אלילי המוזיקה לארץ הקודש וברוב המקרים חורצת נכון את דינו של כל שיר, לשבט או לחסד. ויום שני היה יומה הגדול, היום של פרסום המצעד הבריטי החדש, שאת הדירוג המעודכן שלו קיבלה בעודו לוהט וחם מתנורי ה-BBC כדי להעביר אותו אלינו כמי שיודעת היטב כמה רב ערך הוא המידע שבידה. מי עלה, מי ירד, ואיזה שיר חדש חדיש ומחודש של ג'ורג' מייקל זינק בכניסה חדשה היישר למקום הראשון. לחישה פזיזה, כך נקרא לו בעברית צחה, ומיד גם נשיג לכם את התקליטון כדי להשמיע אותו כאן אצלנו בהשמעת בכורה עולמית. עשור וחצי לפני שהכל הפך זמין לכל אחד, עטרי חיברה אותנו לעולם החיצון, ואני רשמתי הכל במחברת כדי שאוכל לספר למחרת בכיתה אילו שירים הולכים לפוצץ לכם את הרדיו בחודש-חודשיים הקרובים, כדי לזכות בעוד כמה גרמים של מקובלות חברתית בשקל.

עד היום כשאני מקשיב לכמה מהשירים ההם שאז היו מוקלטים על עשרות קלטות ששכפלתי מהתכנית שלה, אני יכול לשמוע את הקול שלה נכנס בסוף השיר וחותך אותו במקומות שבהם ההקלטה התמזגה עם הקלטת השיר הבא. כנראה עניין של חריש עמוק באותן קלטות שנצרבו עמוק בזיכרון. "הצלחה מסחרררררת לשיר הזה..." היא התחילה לומר עם הרייש המתגלגלת שלה בסופו של "דט'ס אול" של ג'נסיס, או "מקום ררראשון בברררריטניה..." עם אותה רייש בדיוק בסיומו של "רדיו גה גה" של קווין, שנייה לפני שהשיר שהקלטתי אחריו נכנס בפייד-אין מקרטע דרך מיקס מרוטש שרק טייפ דאבלקאסט מודל שמונים ושלוש יכול להלחים. אחר כך חזרו שיעורי הבית, המתכונת באזרחות והשיבה לעולם האמיתי. אבל לשעה אחת ביום זה הרגיש לנו קצת כמו אירופה, קצת כמו גן עדן.

ושוש עטרי נמצאת שם עכשיו.

Heaven is closer now today
The sound is in my ears
I can't believe the things you say
They echo what I fear
Twisting the bones until they snap
I scream but no one knows
You say I'm familiar cold to touch
And then you turn and go

Feels like heaven...

See how we planned for saddened eyes
And tears to pave the way
I fought the fever as I knew
My hair returned to grey
Study your face and fade the frame
Too close for comfort now
We can recall the armony
That lingered but turned soon

Feels like heaven...

You wanted all I had to give
See me I feel, see me I live

Let Me Go

השעון הגדול על קיר הבנק הראה עשר עשרים ותשע בדיוק, כשאני, איאן ומרטין, חצינו את רחוב בונד לכיוון רחוב פיקדילי. העיתונים שהתעופפו ברוח והריק האפור שהשתלט על כל פינה בהחלט הדגישו את תחושת הניכור, אבל דבר לא העצים אותה כמו המכוניות הנטושות שהפכו את איזור המסחר ההומה לעיר רפאים, בשעה בה רוב האנשים אמורים לשעוט ברחובות. מרטין ואיאן נראו המומים מעט וגם אני התקשתי להבין מה קורה, בעיקר בשניות שבאו אחר כך, בהן הרגשתי עוד יותר שאני לבד. כלומר, לבד לחלוטין: כשסובבתי את הראש גיליתי ששניהם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, משאירים אותי מבוהל עד עמקי נשמתי. זה היה הפחד שגם אני אעלם פתאום או אולי סוג של אינסטינקט - אבל הדבר הראשון שעשיתי הוא להתחיל לרוץ.

כמעט בלי לשים לב הגעתי לתחנת הרכבת הנטושה ועצרתי מתנשף. כמה זוגות אופניים שנראה היה שמישהו זה עתה השליך בצד הדרך, היו מונחים על המרצפות. אך לא היה שם איש, אף רכבת לא הגיעה, אף קונה לא ביקר בחנויות המוארות למחצה ממול. התיישבתי על ספסל, מרגיש את הנשימות שלי הופכות כבדות יותר ואת הכפור המתגבר חודר לעצמות. איני יודע מהיכן הם צצו אבל לפתע עשרות אנשים הקיפו אותי, בטח אלה שהיו כאן פעם ועכשיו בלעה אותם האדמה. לוחצים ולא נותנים לי לזוז, מעיקים עלי עם תחושת מחנק שהיתה מוחשית, מוחשית מדי. זיהיתי שם גם את איאן ומרטין, הם ופניהם חסרי המבע של שאר האנשים הנעלמים סגרו עלי מכל צד, לא נותנים לי לנשום. ואז לשנייה או שתיים ראיתי שם גם אותך בין עשרות האנשים, קפואה ואטומה ודוממת כמוהם.

בכוחות אחרונים ניסיתי לדחוף את עצמי קדימה, מצליח לבסוף לחמוק מהם, מוצא את עצמי נפלט שוב אל התחנה ועומד מול טלפון חוגה ישן, נציג וינטג'י של העולם שמצאתי את עצמי כלוא בו. המחשבה הראשונה היתה להרים את האפרכסת המיושנת ולחייג אליך, לבקש שתבואי לחלץ אותי מהמקום המנוכר הזה. אבל זכרון הפנים האטומות שלך ותחושת חוסר התקשורת ביניינו כנראה שגרמו לי לעצור. הבטתי בשפורפרת כמה שניות נוספות והנחתי אותה על מקומה לפני שקמתי והסתלקתי, יודע לפתע, בסוג של שלווה, לאן אני צריך לפנות כדי להשתחרר מהמקום הזה. קמתי והתחלתי לפסוע בחזרה לכיוון השני. כשהגעתי שוב לרחוב בונד הכל היה יותר ברור לי: אני מסיים את המשחק הזה. את חייבת לתת לי ללכת, אני חייב להשתחרר ממך.

כבר לא היית שם לידי במיטה הריקה, כשהתעוררתי מקולו המתכתי של השעון הדובר חודר דרך אותה אפרכסת ישנה ומבשר לי שהשעה עכשיו היא עשר עשרים ותשע בדיוק.

Once there was a day
We were together all the way
An endless path unbroken
But now there is a time
A torture less sublime
Our souls are locked and frozen

Once we were years ahead but now those thoughts are dead
Let me go
All hopeless fantasies are making fools of me
Let me go
I walk alone and yet I never say goodbye
Let me go
A change of heart a change of mind and heaven fell that night
Let me go

I tried but could not bring
The best of everything
Too breathless then to wonder
I died a thousand times
Found guilty of no crime
Now everything is thunder

Daytime all I want is
Nighttime I dont need the
Daytime all I want is
Nighttime I dont need the

The best years of our lives
The hope of it survives
The facts of life unspoken
The only game in town
Ill turn the last card down
And now the bank is broken

Found guilty of no crime
They were the best years of our lives
Ill turn the last card down