כמובן שזה היה צריך להגיע מתישהו. זרובבלה, פותחת הטבלה ורוסיה מהסוג הקטלני, ופרנצ'סקה, קצת מתחתיה (טוב,הרבה מתחתיה, מרוצים?) ומצחינה למרחקים ארוכים, היינו חייבות בסופו של דבר לצאת ביחד ל-a Girl's Night Out.
אבל אם כבר יוצאים, אז שלא יהיה סתם דייט, אמרנו. בוא נלך ל-"Pick up bar". פיק-אפס באר הם מקומות שמציע לאזרח הממוצע המון אלכוהול, והרבה מאד אזרחים ואזרחיות ממוצעים ממש כמוהו, שהרעיון מאחוריו, הוא לשכר את כולם כל כך, שבסוף הערב איכשהו אורחי הבאר יחזרו בזוגות. או אפילו בנגלות. יש אחד כזה במדינה, הוא נמצא בנמל ת"א, קוראים לו "ארליך", והפעם האחרונה שיצא ממנו one night stand אמיתי, כזה שאנחנו רואים בסרטים אמריקאים שטופי זימה, היה כשאורלי ויינרמן עוד היתה צעירה ופנויה. כן, ניחשתם נכון, לפני 50 שנה בערך.
כל זה לא הפריע לנו להתלבש בתחפושות פאם-פאטאל מצוייצות ויעני-סופיסטיקייטד ולצאת לקרוע את נמל ת"א, או לפחות לנסות לשרוט אותו.
זרובה, הגיעה במכנסיי ויניל שחורות בוהקות שהחזירו אור למרחקים, ואפילו גרמו לתאונת שרשרת רצינית על הגשר, מחשוף עמוק שאיתו לא הייתי יכולה להתחרות גם אם הייתי מסתובבת בחזייה בלבד, שחשף, בוא נודה בזה, חזה מושלם. נעלי עקב גבוהות מאוד מאוד, והרבה מצברוח טוב.
עבדתכם, דהיינו אני, בתלבושת שחורה הכוללת מכנסיים שחורים, סטרפלס שחור, וסריג שחור, עם נעלי אסקימוסים שטוחות (דווקא לא שחורות), ועוד משהו שטוח באמתחתה. גם לא שחור.
Stage names: איזבל (פרנצ'סקה) ו-Masha (זרובבלה).
מיקום פיקטיבי: ירושלים, מעלה אדומים (פרנצ'סקה), מרכז ירושלים, AKA "איפה שכל האקשן והפיגועים" (זרובבלה).
גיל דימיוני: 26. שתינו. (ואח"כ עוד מחמיאים לנו ואומרים:"וואלה, נראות צעירות. גג הייתי נותן לכם 18").
תוספות מעניינות: אני נשואה פלוס ילד, משכו לי בשפתיים, הא, ולזרובה יש פאקינג מכנסי ויניל.
הכל התחיל עוד בדרך לנמל. ברמזור, התחיל איתי שחקן של הפועל ת"א, שאני לא אנקוב בשמו.
הוא:"מה שלום היפה בערב יפה זה"?
אני:"בסדר, מה איתך"?
הוא:"לא רע. לאן יוצאת"?
אני:"היי, אתה לא **** *****"?
הוא (בחיוך רחב):"אני כן".
אני:"מגניב, אני אוהדת הפועל ת"א".
הוא:"אני משחק בהפועל ת"א!" (באמאשך?)
הוא:"וואו...איך אני מבסוט" (שאני אוהדת הפועל, יעני).
אני:"מבסוט? ראית איך הקבוצה שלך נראית? תמחק את החיוך מהפרצוף"! (טריקת חלון).
טוב, למען ההגינות, לפחות ב"פתיחה" של הרמזור הוא לקח אותי בגדול. אבל לפחות הספקתי לנזוף בו.
הגעתי לנמל (איכשהו, ז"א. לי יש נטיה ללכת לאיבוד בערך ברגע שאני יוצאת מפתח הרחוב שלי). פגשתי את זרובבלה.
"אוחח, הרגליים שלי כואבות, הלכתי את כל הדרך הזו לבד", היא בירכה אותי בחמימות.
"כן גם לי כואבות הרגליים. נהגתי את כל הדרך הזאת לבד", בירכתי אותה חזרה.
שמנו פעמינו לארליכס. היא הלכה עם עקבים של 20 ס"מ. אני הלכתי עם נעליים בגובה אולסטאר. עדיין הייתי יותר גבוהה ממנה בדי הרבה, אבל היי, מה זה שטוחה גבוהה לעומת בחורה עם חזה ממש ממש מושלם?-צודקים, כלום. כולנו ראינו את זרובבלה בערך. לכן כולם יכולים להסכים איתי- מדובר בבחורה ששוקלת 30 ק"ג- כולם מתרכזים בחזה. האינסטינקט הראשוני שלך הוא לנעוץ בה ציפורניים ולהרוג אותה, השני הוא לוותר לה:"מצד שני היא חמודה", מצד שלישי, עדיין כוסית.
נכנסנו לארליך.
יצאנו מהארליך.
(כן, זה היה בערך מה שהיה. נכנסנו, התרשמנו מ6,800,000 היהודים שאיכלסו את המקום, וברגע שנגמרה לנו הספקת החמצן שהבאנו איתנו מהנשימה שלפני סגירת דלת הארליך, החלטנו פחות או יותר לצאת משם). הבעיה היתה, כמובן, שזרובה התהלכה לה על פאקינג קביים, והתלוננה בפניי שרגליה הולכות להתמוטט כל שניה.
"אז בואי נלך לבודהה באר", הצעתי חיש ולפני שהספקנו להגיד "ג'ק רובינזון", או "היי, הבחורים שרדפו אחרינו שפכו עלינו בטעות (או לא בטעות) וודקה!" מצאנו את עצמנו עומדות בפוזה אסרטיבית-משהו מול דלת הבודהה, בפוקר פייס של "אל תתעסקו איתנו, יש לנו מכנסי ויניל - ואנחנו לא פוחדות להשתמש בהן!"
עמדנו, ועמדנו עוד קצת, בתור הזה לבודהה, ובסופו של דבר החלטנו שזה לא המקום בשבילנו. אני לא יודעת איך הגענו בדיוק להחלטה הזאת, אך סביר להניח שלריח הנפטלין שעלה מכל הסובבים אותנו בתור היה קשר לכל זה.
"אנחנו היינו שם בשר צעיר", העירה לי זרובי בדרך לפאב מעבר לכביש.
"בשר צעיר?- אנחנו אפילו לא גבינה מלוחה בליגה שלהם".
הגענו לפאב מעבר לכביש. היה בו קילקני, מרפיס וגינס. מקום שקט, ריק מאדם, מאוד סולידי, מצד שני יכול להיות שכל זה היה בגלל שהוא היה סגור.
"אני לא מאמינה שזה קורה לנו", מלמלתי בהלם.
"הלו, פרנצ'סקה, הרגליים שלי", העירה לי זרובבלה, מתקפלת בצד בשקט. המשכתי להרהר לי עם עצמי. זה קצת כמו הסרט הזה, "ירח דבש מטורף", חשבתי לי, בעוד זרובה כמעט עלתה לה על אמבולנס עם כפות רגליים שבורות.
"טוב, בואי נלך לפאב אנגלי פה באזור", הצעתי.
"הוא פתוח"? היא נתנה לי מבט חושד-משהו. כזה של "גם אם נלך לתחנת המשטרה כרגע, עם המזל שלנו, היא בדיוק תהיה סגורה".
"פתוח, פתוח",הנהנתי בנחישות והלכתי לכיוון הפאב, בידיעה מוחלטת שהמושג שיש לי אם הוא פתוח או סגור, כרגע, הוא אפסי.
דווקא היה פתוח, המניאק.
התיישבנו על הבאר. הפאב היה לחלוטין ריק מאדם. אני הזמנתי שליש אירית, היא הזמינה פיינט גולדסטאר. נכנסנו לשיחת בנות מעצבנת. אתם יודעים, בנים, רועי, סטוצים, רועי, עבר מיני, רועי, בחורות נכות וממורמרות על כסא גלגלים, רועי. שטויות כאלה. הא, שכחתי לציין- גם דיברנו על רועי, אותו היא פגשה יום אחד, כשנפגשה עם אלכס.
"נו, את מכירה אותו על בטוח", נגעתי לה ברכות על קצה הרגל, וגיליתי שלמכנסיה יש מרקם של אסלת נכים. במקרה הטוב.
"גבוה, כחוש, קירח, עם משקפיים, חנון לאללה, לבנבן כזה", ריעננתי את זכרונה.
"הא, המציאה", היא נזכרה. "מה, מה את מוצאת בו"?
לא ידוע.
היא הלכה להשתין.
בעל המקום ניגש אליי. הציג את עצמו, שמו שגב. הפלירטוטים הרגילים, יו נואו, ולי יש טביעת עין חזקה לגבי בחורים. ישר ידעתי שהוא מעוניין בי. משהו בתחושת בטן שלי, כשכתבתי לו את מספר הסלולארי שלי בזמן שהוא מרייר לי על המכנסיים, אמר לי- 'בוא'נה, הוא בקטע שלך'.
"אז אתם מחפשים מלצריות"? שאלתי. מה הוא היה אומר לי:"לא"?- אחלה. לפחות השגתי עבודה מהדייט הזה. ועוד עבודה חינם.
זרובה חזרה, והוא הזמין אותנו לאלכוהול חופשי ולמשחקי pool, אותם הצלחנו לחרבן בלי בעיה. היא שתתה המון גולסטאר, אני שתיתי המון דיאט קולה (כי אני גם הייתי צריכה להחזיר אותנו הביתה באוטו, אל תשכחו). אנחנו שחקניות סנוקר מצויינות, אגב.
"את צריכה להכניס את הכדור הצהוב", הודיע לה שגב בעוד זרובה רוכנת בביטחון עם מקל הסנוקר לכיוון הכדור האדום.
"בסדר בסדר", היא נתנה לו "דיסמיס" עצבני בעודה ממשיכה לכוון את הלבן לאדום.
"צהוב, זרובה, צהוב", הערתי לה.
"כן כן, צהוב", היא ניסתה להכניס את האדום.
"צה-הוב"! צעקנו לה ביחד. בסוף גם את האדום לא הכניסה.
זאת בניגוד אליי. אני לדוגמא?-הכנסתי תור אחר תור. בצורה עקבית. רק את הכדור הלבן.
אבל להגנתי אומר שעשיתי זאת מצויין. גם אם הייתי צריכה לפגוע בכל הכדורים על שולחן הסנוקר כדי להגיע אליו, בסוף הכנסתי אותו. בסוף גם כמעט פיצצתי את המנורה מעל שולחן הסנוקר בטעות, כשהמקל החליק לי מהיד, הא, וגם הספקתי לקלקל להם את אותו השולחן. אבל כל זה היה בעינינו כל כך אפסי, כאשר כשקיבלנו את החשבון, שגב חטף אותו מידינו ואמר לנו שכל הבירות והדיאט-קולאים שהזמנו היו על חשבון הבית. אחלה. השארנו טיפ נדיב והתחפפנו, אחרי ששגב הבטיח שיתקשר אליי בנוגע "לעבודה".
מעולה. מרנין. מצויין, בעטתי בחתולה.
הא, צריך להתעכב על זה?-טוב נו. שומעים?-בעטתי בחתולה.
אבל זה לא באשמתי, ילדים. וחשוב מאוד שתדעו ותזכרו- זה שאני אלילת הילדים פה בישראבלוג, הנינט טייב של הפאקאצות, האקספלוייטד של הפאנקיסטים, סליפנוט של הפריקים ושירה מנור של אוהבות ה-צביקה פיק, לא אומר שגם אתם צריכים לצאת לרחוב ולהתחיל לשחק "סטנגה שני שערים" עם גורי חתלתולים. לא בעטתי בו בכוונה. ז"א, ראיתי אותו. הוא עמד מולי, ביציאה מן הפאב, הסתכל עליי באדישות. ציפיתי שיברח. בכל זאת, החתול כרגע ראה שתי בחורות המתקרבות לכיוונו בקצב מסחרר, ועוד אחת עם מכנס ויניל זוהר, שניה עם נעליים של שרק. לא שמתי לב, ובטעות של שניה העפתי לה סטירה ללסת. עם נעלי הקינג-קונג. החתולה ברחה, אבל לה השלום, פרט לכך שאולי יצטרכו לעקור לה שן בינה.
"בבקשה תגידי לי שבעטתי בך כרגע", קיוויתי שאם לקטול רגליים, אז לפחות של רוסיה ולא של יצור קטן, חמוד ופרוותי (באמת חבל שזרובה לא פרוותית).
"לא לא",היא ענתה בחיוך רחב. "את אכן בעטת בחתולה, ואני ראיתי הכל"! היא כבר עברה לשלב הצחקוקים. מה מצחיק, מה?!
התיישבתי בהפגנתיות מול מעבר החציה.
"את יודעת, אם הייתי גבר, הייתי יוצאת איתך", היא אמרה לי.
"כן, גם אם אני הייתי גבר, הייתי יוצאת איתך", אמרתי, והתכוונתי. אפילו הוספתי :"ואם הייתי גבר שמכיר אותך במכנסיים האלה, הייתי יוצאת איתך, וגם מנסה להשכיב אותך באותו הלילה".
ובאותו רגע היא נשבעה לי שעניין המכנסיים לא יקרה שנית.
חזרנו לנמל. לא לפני שתימני ניסה למשוך לי את השפתיים. נו, גם על זה להתעכב?
-טוב.
כידוע, אני וזרובה מושכות המון תשומת לב. איתה התחילו נערי הוודקה שטופי הזימה בנמל, איתי הערס שעמד מולנו כרגע, ואמר לי:"וואו, איזה אף חמוד, ממש בא לי לתפוס לך אותו","איזה עיניים יפות"!,"איזה שפתיים מצויירות"! וכשחשב שתפס אותי unguard, ניסה למשוך לי אותן. ניסה למשוך לי בשפתיים! קפצתי מיד אחורה.
"הצילו", תפסתי לה את היד והתחלנו לברוח.
לא שעזר לנו. נמל תל אביב היה מוכן ומזומן להתחיל עם נערות הזוהר של ישרא. נמלטנו מעשרות בחורים שרדפו אחרינו עם המכוניות שלהם וביקשו מספרי טלפון. עשרות. היא קצת עיכבה אותנו, עם העקבים הגבוהים שלה שהפריעו לה לרוץ למרחק 60 קמ"ש, כמוני לדוגמא. דבר אחד טוב לפחות יצא מזה, מכך שהתחילו איתנו אינספור מכוערים. מצאנו לנו דמויות פיקטיביות.
היא- משה, מרכז ירושלמית בת 26 עם חיבה למועדון הסאדו ביפו. אני- איזבל (איטלקיה!), ממעלה אדומים, בת 26 גם אני, נשואה פלוס ילד. נדמה לי שקראתי לו טום, אבל פתאום בא לי להחליף לו שם- מעכשיו קוראים לו נפתלי.
בשלב זה של הערב כבר הרגשנו קרובות. קרובות מתמיד אפילו. אחיות נפש, כמעט. "אני שוקלת אפילו לצבוע לבלונד", היא אמרה, ואז באמת הרגשתי קירבה אמיתית. כזאת שמרגישים רק למישהו שאיתו איבדתם ביחד רגל במלחמת אזרחים, או שאנעראף, השאלתם לו את שמלת השאנל החדשה שלכם לפני שדפקתם עליה סיבוב פתיחה.
כן כן, אלו היינו אנחנו. ואם הייתם אמש בנמל ת"א, וראיתם בטעות, כוסית קטנה עם מכנסי ויניל שחורות, ובלונדינית גבוהה בנעלי אסיקימוסים, תדעו שאלו היו פרנצ'סקה וזרובה, מזיינות את דרכן לצמרת, מתעמרות בברנז'ה התל-אביבית, אחרי המון המון פיפי, המון המון גולדסטאר והמון המון דיאט קולה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
