כל מה שאת צריכה עכשיו זה

בימים האחרונים עלה למומלצים פוסט מעולה בשם תרבות אונס 101 שמסביר איך אנחנו כחברה נותנים לגיטימציה להטרדות מיניות ובמקרים מסוימים אף אונס. כשקראתי את הפוסט חשבתי כמה נכון הוא, ובו זמנית איך הוא לא מחדש לי דבר. את התופעה הזאת אני מכירה כבר שנים, גם אם לא בשם 'תרבות אונס' ותמיד חשבתי שברמה זו או אחרת אנשים אחרים מודעים אליה גם כן, אבל עכשיו אני מפחדת שאולי טעיתי. כשקראתי את פוסט התגובה הזה שמסביר איך החברה הישראלית דווקא מתייחסת לאונס והטרדה מינית בחומרה, משהו בי נצבט בכאב. 

כשנשיא מבצע אונס, אנחנו מוציאים את הקלשונות ומתכוננים למשפט שדה חמור. אנחנו מזדהים עם הקורבן שאת פניה אנחנו לא מכירים ואת שמה לא יודעים ומרגישים כל כך מלוכדים וכל כך צודקים, מתרשמים מהעובדה שאות אחת, "א" הצליחה לגייס אותנו כעם כדי לצאת נגד אונס. כששופט אומר שנשים מסוימות נהנות מאונס, אנחנו מתרעמים וקוראים להדחתו. הפעולות האלה שהן כל כך פשוטות ולא דורשות הרבה, רק לסנן בין השפתיים "בן זונה אנס" או לעשות לייק בפייסבוק לאיזה קבוצה הזויה שמשרה תחושת צדק פיקטיבי הן החלודה שמכרסמת בחברה שלנו. אנשים חושבים שהם יוצאים נגד אונס אבל בפועל הם מתנהגים בעיקר כמו אספסוף. העמדה הציבורית הזאת היא שקר שאנחנו משקרים לעצמנו, קל להאשים נשיא אבל כשנערים מבית טוב אונסים נערה, כשמישהי באה למועדון כדי לרקוד ונאנסת, כשאתם שומעים על מישהי שהעלתה סטטוס בפייסבוק כי היא נסעה באוטובוס ומישהו נצמד אליה בניגוד לרצונה, אז מגיעים הספקות.

השאלות האלה, המטופשות. מה לבשת, למה הלכת בחושך, האם התגרית? ואנשים מאוד אוהבים לשחק פה על גבול השחור והלבן, זה לא רק עניין של גברים נגד נשים. לא חסרים גברים טובים שיודעים לשמור את הידיים בכיסים כמו שלא חסרות נשים שמיד יגידו שהבחורה מחפשת את זה, לא עניין של מגדר. כשהמקרה לא ציבורי, כשדעת הקהל לא אחידה מגיעות כל השאלות האלה במסווה של דמוקרטיה, ותוקפות עוד קצת את הקורבן. אנחנו כחברה מגנים אונס, אבל לא תמיד יודעים להבדיל בו. בגלל זה יש מילים כמו שרמוטה, נותנת, מזרון פלוגתי. בגלל זה נשים נשפטות לפי אורך החצאית ולא לפי המילים שהן מוציאות מהפה, וגם כשנתנו לזה את השם "תרבות אונס" אנחנו בוחרים להתעלם. כלאנו את קצב, הדחנו שופט. אנחנו נגד אונס, אנחנו תמיד תומכים בקורבן. תנו לי לספר לכם על תמיכה בקורבן:

יצא לי לעבוד עם אמא של בחורה שמקרה האונס שלה זעזע את המדינה. זה היה סיפור מאוד גדול שהתפוצץ, הבת שלה נאנסה במשך שנים ע"י מס' חברי קיבוץ. כשהפרשה יצאה לאור הרבה אנשים הטילו ספק בעדות של הנערה, שכיום כבר אישה בוגרת. שאלו אותה למה היא חיכתה כל כך הרבה זמן להתלונן, למה היא נתנה לזה להמשך, ועוד שאלות. המשפט נמשך כבר שנים ורושש לחלוטין את האישה ואת האם. בין הקריאות של הציבור להעניש את האנסים, נבלעה עובדה חשובה מאוד ואף אחד לא כתב עליה בעיתון אבל היא בכל זאת התרחשה: הרוב המוחלט בקיבוץ חתם על עצומה שמטרתה לסלק את האישה ואת הבת שלה מהקיבוץ, כי הן עשו בושות. כי הן סיפרו. 

הרבה פעמים כשהנושא עולה לשיח הציבורי יש גברים שמתלוננים על אחוז תלונות השווא במקרי האונס, אבל אני רוצה להתלונן על אחוז אחר. אחוז שאני לא יודעת לספר לכם את גודלו, אבל הוא שם, והוא גדול בצורה מפחידה. אחוז קורבנות האונס שמסתכל מהצד ועושה בחירה אישית שלא לפתוח את הפה. נשים, וגברים, ונוער, וילדים, שפגעו בהם בדרכים שאתם לא רוצים לדמיין אפילו. והם שותקים. כי הם לא רוצים להיות בצד הרע שלכם, כחברה. לא רוצים להמשיך להעמיד את עצמם בעמדת חולשה, במקום בו לא מאמינים להם כי '2%' מתלונות האונס הן שקריות. פוסט התגובה שקישרתי אליו למעלה הוא בדיוק סוג הדברים שאנחנו אומרים לעצמנו כדי לא לראות את האחוז המפחיד הזה. אנחנו נגד אונס, אנחנו תומכים בקורבן, אנחנו לא חברה מעותת.

אבל אני רוצה לשים לכם מול הפנים עובדה חיה וקיימת של ילדה בת 13 ששנה מהחיים שלה היתה גיהנום עלי אדמות, ובכל זאת ידעה כל הזמן מה שהפוסט הזה מנסה נואשות להסביר לכם: תרבות אונס קיימת, בכל פינה אפשרית. ואם אותה ילדה ידעה כבר אז להבחין בה ולהתגונן מפניה ולשתוק ולא להתלונן כדי שלא יעשו בה לינץ' חברתי - אז למה אנשים בוגרים מתכחשים לקיומה? כי זה קל?