בשבועות האחרונים אני רואה מחדש את מכושפות. לקטינים ממש שלא גדלו על הסדרה ולעצלנים שלא ראו אותה מעולם וגם לא נכנסו ללינק המצורף, מכושפות היא סדרה על 3 אחיות מכשפות שנלחמות ברוע בבגדים צמודים ללא חזיה [ועוד על כך בהמשך]. למרות שהקונספט שלה לא מתוחכם במיוחד, זאת עדיין סדרה די מוצלחת ששרדה 8 עונות ואינספור טוויסטים עלילתיים. למרות שכיף לי ממש לראות את זה מחדש, אני לא יכולה שלא להתמרמר [יו נואו מי] על חוסר ההיגיון בסדרה.
אז כן, אני יודעת שלחפש היגיון בסדרה בה אנשים נעלמים על ידי מצמוץ או יכולים להקפיא את הזמן זה די חסר טעם, אבל חורה לי, באמאשלי שחורה לי חלק מהדברים שקורים בסדרה הזאת. רוב הסעיפים מתייחסים לעונות הראשונות ולכן הרשימה חלקית מאוד.
הכירו את בנות האליוול: משמאל לימין: אמא של אריה משקרניות קטנות ויפות, האחות של ההוא מבוורלי הילס [המקורי והספין אוף מסתבר], וזאת ממי הבוס. [לדינוזאורים שביננו]
1. המכושפות מגלות את יעודן בפרק הראשון בסדרה. מאז, באופן חוזר ונשנה, שדים פורצים להן לבית דרך הדלת הראשית, דרך החלונות, או על ידי מצמוץ. זה היה הגיוני לפחות בפרקים הראשונים שהן יכניעו את אותם השדים בתוך הבית ויגרם קצת נזק משני. לקראת אמצע העונה השניה זה כבר נהיה מגוחך. למה? כי הבית מכיל שיטלואודס של רהיטי עץ 'עתיקים'. עם 22 פרקים לעונה בהם בכל פרק שד כלשהו מושלך בצורה קוסמית על טבעית על איזה שולחן או שעון קיר עתיק - לצעוק "היי, זאת ענתיקה" זה נכה. לא לעבור לרהיטים פחות שבירים זה נכה. לא לעבור לזכוכית חסינה יותר עבור החלונות, זה נכה.
2. ספר הצללים הוא בולשיט. לכאורה זהו ספר שמכיל בתוכו מידע לגבי שדים ושאר יצורים קוסמיים. כיצד להכניע, מה הקטע שלהם בכלל, ושאר חירטוטיישן. הרעיון מאחורי הספר הוא שהוא עובר מדור לדור כל הדרך ממכשפה מתקופת סיילם עד לבנות האליוול, כשכל מכשפה מוסיפה לספר מידע נוסף שיש ברשותה. עד כאן די סביר, נכון|? לא נכון. הספר הזה מכיל מידע על שדים שהמכושפות מחסלות, ההיגיון [גם בתוך סדרת פנטזיה צריך קצת] הבריא אומר שאם כבר יש קסם/שיקוי/לחש שכתוב בספר כדי להכניע שד כלשהו, מן הסתם מכשפה מהדור הקודם כבר הכניעה את הממזר האומלל. תחשבו על זה!
3. ליאו הוא המלאך השומר הכי כושל ביקום. להלן תרשים מחופף שמוכיח את טענתי [תודו שהתגעגעתם]
לכאורה ליאו יכול לחוש כשאחת הבנות בצרה או נעלמת, בפועל, תמיד משהו מבשבש לו את הראדר. לכאורה ליאו כבר מת מתחילת הסדרה, בפועל, הוא גוסס רבע מהסדרה לפחות מפציעות שונות ומגוונות. לכאורה ליאו חתיך, בפועל פייפר בחרה בו על פני דן. יה. רייט.
4. חלק מתהליך ההכנעה של שדים מסויימים כולל שיקויים שהבנות מכינות. ברשימת המצרכים אפשר למצוא דברים כמו צואת עטלף וציפורניים של גמד גינה או משהו. תקראו לי סקפטית ופרובנציאלית, אבל במכולת הקרובה לביתי בקושי מביאים ביסלי גריל.
5. לפייפר יש מועדון לילה די קטן ובפרק הראשון שבו הוא מופיע, הוא די שומם. בפרקים שאחריו, בצורה קסומה שלא קשורה בכלל ליכולות של המכושפות, מופיעים בו זמרים / להקות כמו הקרנבריז, הגוגו דולז, דייב נבארו [ג'יינז אדיקשן], סמשמאות', ועוד אמנים שהיו רלוונטיים אז וכיום אף אחד לא זוכר. זה מועדון שהבעלים שלו היא אחת המכשפות העסוקות בתבל וממוקם בפאקינג סאן פרנסיסקו, הטבריה של האמריקאים. לא קונה את זה.
6. חלוקת הכוחות הלא הוגנת של האחיות עובדת ככה: הגדולה קיבלה את היכולת להזיז דברים במחשבה ולשכפל את עצמה, האמצעית מקפיאה זמן ואנשים ויכולה לפוצץ דברים, ולצעירה שבחבורה יש חזיונות [עליהם היא לא שולטת] ויכולת לרחף [גם בה היא לא שולטת עד שלב מאוחר]. כדי לפצות על זה היא לומדת אומנויות לחימה שונות. האחיות שלה לעומת זאת - לא. בתחילת הסדרה זה די ברור שאף אחת מהן לא יכולה ללכת מכות חוץ מהקטנה, עד שלפתע שאר האחיות יודעות לכסח אנשים בעקבים וחולצות ממש חושפות.
7. מה שמביא אותי לתהיה הבאה: למה אין להן אף תאונת מלתחה? הן פאקינג לובשות בגדים זעירים, שמחוברים בחוט דקיק שממש מתאמץ לשמור על כל מה שצריך לשמור עליו כדי שלא יגיח החוצה. איך בגד כזה שורד בקרב נגד משהו כזה? אם תשאלו אותי, זה הקסם האמיתי בסדרה.
וזה כל מה שיש לי [סתם לא, אבל 2 בלילה ואני לא מצליחה לחשוב על סעיפים טובים אז זה הכל להיום!]
פפי חואניטה לון, שמקווה להחזיר את השמח לבית קברות הצבעוני הזה שהיא קוראת לו בלוג.
אני זוכרת איך היד שלי נחה על שער הברזל, ובאף שלי היה ריח קלוש של חלודה. הסתכלתי על המתכת הצבועה בשחור וראיתי איך היא אכולה בכל מיני פינות נסתרות, וחשבתי שאם משהו חזק כל כך יכול להתפורר אז איך למישהי כמוני יש סיכוי לשרוד. כשהרמתי את היד שלי היו דבוקים אליה חלקיקים קטנים וכתומים שנשרו מהשער הזה, ממה שאמור להיות המחיצה בין הרחוב אל החצר, בין כאב חד לכאב עמום. לא הבנתי או חשבתי אז את הדברים שאני יודעת טוב מדי היום. בניגוד אליי מתכת לא מתחדשת, היא חזקה עד שהיא לא, ובנקודה ההיא הכל מתחיל להתפרק לאט בתהליכים כימיים שבטח לימדו באיזה שיעור שלא נכנסתי אליו. מחיצות שהן חסרות תועלת באותה מידה כמו שהן מרשימות. אשליה של ביטחון.
בגיל די צעיר הפסקתי לשאול את עצמי 'מה נהיה ממני'. החלטתי שמה שיהיה זה מה שיהיה, ולא נתתי לשאלות קיומיות להטריד את מנוחתי. לא היה לי אכפת מהי משמעות החיים ומה כולנו עושים על כדור הארץ. לא רציתי להיות יוצאת דופן ולא סבלתי אנשים שהיו מתייחסים אליי ככזאת. כשמישהו רוצה להיות בינוני ומשתלב, זאת לא נחמה עבורו כשאתם אומרים לו שהוא משהו אחר. תזכרו את זה, זה חשוב. אני קמה לפעמים באמצע הלילה עם המחשבה הזאת שאני 'משהו אחר' ומתוך עייפות של עוד איזה סיוט אני צריכה יותר מהכל לדעת שאני לא שונה ולא נבדלת. שמה שעוזר לאחרים יכול לעזור גם לי.
ורציתי לספר קצת על התקופה האחרונה, על איך התיידדתי עם חתולה (ובמקביל, חלקה די גדולה של גיהנום קפאה לה ואני בטוחה שסיפקתי קצת מיזוג אוויר לקורט קוביין ודומיו), על איך הכלבה של אחי המליטה גורים ודווקא הקטן והחלש מכולם הפך למפלצת חביבה והיפראקטיבית, על איך נהיה לי קשה מדי לדבר עם אנשים ולכן אני מעדיפה לשתוק להם. רציתי לספר על איך כבר תקופה די ממושכת אני לא מצליחה להתמודד עם הנשיות שלי באמת, עם הסתירה הזאת בין המראה הכל כך נשי להרגשה הכל כך עקרה שהשתלטה עליי. על איך אני מוצאת את עצמי עומדת מול המראה בשעות מאוחרות של הלילה, מנסה לשכנע את עצמי שאני עוד אצליח למצוא דרך טובה לכתוב את כל זה, לנסח את זה ככה שאני ארגיש שלמה עם הרע כמו שאני שלמה עם הטוב, אבל כל מה שיוצא לי זה משפטים ארוכים מדי ומסורבלים מדי.
לפעמים החלומות שלי הופכים לכאבי פאנטום, וכשאני מנסה להתעמת איתם אני מבינה שבעצם אני לא יודעת לכתוב כאב כמו שאני יודעת לכתוב את המסביב שלו. הכל בסדר חוץ ממה שלא, וגם זה עניין של זמן אני מניחה. אם כבר להיות נבדלת, אולי אפשר למצוא תקווה בלהיות 'משהו אחר'. אולי אני יודעת משהו שאנשים אחרים לא יודעים, אבל פשוט לא יודעת מה עדיין.
ערימת הבגדים על הכיסא אינה סלחנית כלפיי. היא ניצבת כבר מספר חודשים ותופחת כמו אישה הרה שעומדת להתפקע בכל דקה. אני מביטה עליה ומנסה לפענח מה צריך להשליך אל הכביסה ומה צריך להשליך אל הארון, אבל שום החלטה לא נופלת והאבק הדק והאפרפר ממשיך להצטבר על המשענת הכחולה. החדר בו אני ישנה מואר תמיד לאורך כל החורפים שביליתי בו. אני מסרבת לסגור את החלון, גם כשהקור מזדחל לי אל תוך העצמות ומכאיב לי בעמימות לאורך עמוד השדרה. באור הזה של שישי בצהריים אפשר לראות אותם צפים באוויר, חלקיקים קטנים של אבק ששוחים בעצלתיים.
בזמן האחרון אני חושבת יותר ויותר על איזה מן אמא אני אהיה. אני מתכרבלת במיטה עם האחיינים שלי ואוחזת בהם כאילו היו פרוזאק אנושי, מעבירה אצבע על לחי תפוחה ומנשקת, מנחמת את עצמי בדברים הטובים שיש לעולם להציע. תמיד כשהם נכנסים אל החדר שלי הם מסלקים במחי יד את הבגדים שעל המיטה, לעיתים מוסיפים פריט לבוש נוסף לכיסא ההריוני שעומד בפינת החדר ואז לוקחים תנופה ומזנקים עליי באהבה כאילו הייתי שמיכת נוצות רכה. הם לא מפחדים מהעצמות שלי, מהזוויות הכואבות שהם עלולים לפגוש ולהתרסק לתוכן. הם שמים את כל האמון שלהם בזוג ידיים שיתפסו אותם באוויר ויספקו עבורם נחיתה רכה. כל האמון הזה, בי.
כשהרופא דיבר איתי בקול מנחם על האופציות שלי ואיך שיש הרבה מה לעשות בכלל לא המשכתי להקשיב. הרגשתי טעם מתכתי מתפשט לי בחלל הפה, הייתי בטוחה שאני הולכת להקיא דם אבל שום דבר לא קרה. ובכלל, שום אסון אפוקליפטי לא התרחש באותו היום, אף זומבי לא נשך איש זקן ברחוב ושום חייזר לא נחת היכן שהיה מרכז הסחר העולמי והתחיל לאייד אנשים. העולם התנהל באותה עצלות תמידית כמו האבק שבחדר שלי ודבר לא נראה כאילו הוא עומד להשתנות. המשכתי לתפוס את הילדים החייכנים והבוטחים האלו באותן ידיים, ועצרתי אותם מאותה סכנת התנגשות באותן העצמות החדות. כמו תמיד הכנתי להם פופקורן וקילחתי אותם ונצמדתי אליהם כאילו היו מכשיר הנשמה והתאבלתי בפרטיות על הרעיון, כן. לקחתי חודשיים לכעוס ולהדחיק ולצוף כמו אבק ועכשיו הגיע הזמן לנחות בחזרה כי יש מי שמסתמך עליי למרות הכל. אולי אני אהיה אמא טובה, ואולי אני לא אהיה אמא בכלל. החיים ממשיכים, ותכף אני אקום ואפרק את ערימת הבגדים הזאת. היא לא רחם, אני לא רחם. אנחנו כל אחת בפני עצמה, ערימת בלאגן שרק צריכה קצת סדר ואיבוק.
בארבע בבוקר פקחתי את העיניים שלי בתנועה חדה והבעת הפנים שלי נראתה קצת כמו של מי ששכחה את הגז פתוח או את הדוד דולק. במשך כמה שניות שכבתי ככה, מאובנת, המומה מהמחשבה הזאת שעברה לי לפתע בראש. הכל התחיל במכתב המוזר ההוא. כמה שעות קודם לכן קיבלתי אימייל מאיזה בחור שקרא כמה דברים שכתבתי והחליט להביע עניין. הוא שאל אותי שאלות כמו בת כמה אני ואיפה אני לומדת ומה הסרט האהוב עליי, שאלות של אנשים שמגששים אחרי אנשים אחרים בתקווה שיהיו דומים להם (כי אהבה עצמית מרגישה גסת רוח אבל לאהוב מישהו שדומה לך זה מתוק, נכון?) ובין כל השאלות התמימות האלה התחבאה שאלה אחת לא כל כך תמימה, שניקבה לי חור קטן בריאה. "את מי את אוהבת?"
אני אוהבת אותך, ואתה מת. אני לא יכולה להסביר לאיזה זר ברשת שרק רוצה לשמוע ששמש נצחית בראש צלול היה כל כך עמוק כמו שהוא חושב (הוא לא) מי אתה ולמה אני כל כך אוהבת אותך, זה נראה לי קצת פסול לאהוב אותך פתאום בצורה הזאת, כי בין הגעגוע לכעס קל להדחיק את העובדה שאתה האהבה הכי גדולה שלי ושאני באמת ובתמים מאוהבת בך עד עכשיו. באמת שהתחלתי לענות לשאלות האלו וניסיתי להיות נחמדה ובו זמנית לא להוליך אותו שולל, אבל כשראיתי את השאלה הזאת סגרתי את הדפדפן על כל הטאבים הפתוחים והחדר התמלא בשקט. זה לא שנעשיתי עצובה, פשוט לא ידעתי שזאת התשובה עד שנשאלתי בבירור את מי אני אוהבת. אני אוהבת אותך, ואתה מת.
ואז בארבע בבוקר התעוררתי ממחשבה מוזרה: מה אם אנשים מתאהבים גם בגן עדן? זה הרי יכול לקרות, תיאורטית. אנשים מתאהבים בעולם האמיתי כל הזמן. אני מודה שלפעמים זאת אהבה קצת תפלה או משונה, אהבה מהסוג המעצבן, שכוללת דובונים פרוותיים ועלי ורדים על המיטה. לא אהבה מהסוג שאני מייחלת לה, אבל אהבה. ואם כל האנשים האלה מתים ומגיעים להם לגן עדן, הם בטח נפגשים שם, בין העצים והנהרות והפירות האסורים. יושבים על איזו אבן ליד פלג מים ומשחקים באוהב לא אוהב עם איזה פרח אומלל שהופך קורבן לאלוהי סימני השאלה. ומה אם אנשים יוצאים לספיד דייטינג בגן עדן? מה אם אתה משוטט לך שם בבגד לבן מגוחך ונראה כמו איזה היפי, ופוגש איזה מישהי יפה ועדינה ופגומה כמו שאתה אוהב, ואז אתה מתאהב בה, ככה מהר, ב3 דקות שבהן היא מדברת על חיבתה לבועות סבון ושירי הייקו? מה אם אני נמצאת כאן בעולם הזה ואני מאוהבת בך לגמרי ואתה כבר המשכת הלאה עם מישהי פשוטה יותר ומתה יותר והיא מנשקת לך את העורף בלילות והיא אומרת לך את כל הדברים שאני לא העזתי להגיד לפני שמתת?
והמחשבה הזאת דוקרת אותי בכל הגוף אז אני עוצמת את העיניים שלי ומרגישה דמעות מתגבשות שם מתחת לעפעפיים וכעס מוזר על שבגדת בי, אפילו שאתה לא היית אוהב אף אחת יותר ממני, ואני יודעת את זה ואני מאמינה בזה כי אף פעם לא נתת לי סיבה להאמין אחרת. כשהדמעות סוף סוף נבלמות אני מסתכלת על השעון שעל הקיר ויודעת שאין בו סוללות אבל אני עדיין מחכה שהמחוגים יזוזו וישחררו אותי מאחיזת החנק של המחשבה המטופשת הזאת. בארבע וחצי אני עדיין ערה ועדיין קצת מאובנת. אתה לא בגן עדן, אני חושבת פתאום. לא לפי שום דת שמכירה בקיומו של מקום כזה. הם קברו אותך מחוץ לחומה.
הערות שוליים:
1. יש פה הרבה אמת, ויש פה הרבה סיפור. כתבתי את זה כך שאוכל להיות מנותקת רגשית מזה (מה חדש תחת השמש), אז בלי חיבוקים עצובים. מי שרוצה לחבק, שישלח את האייקון המחייך.
2. ספיד דייטינג נשמע לי יותר כמו קטע של גיהנום עכשיו כשאני חושבת על זה
3. כותבת הסיפור לא מאמינה בקיומם של גן עדן או גיהנום ולא ממש מסתמכת על אף דת שתגיד לה מה יקרה אחרי שהיא תתפגר ותתחיל להרקב. היא פשוט כל כך אכולת סרטים שאפילו בחורים מתים שהיא אוהבת עוזבים אותה עבור מישהי אחרת בראש הפרנואידי שלה
לפעמים כשאני משוטטת באתר אני רואה שאנשים מפרסמים שאלות. רוצים לדעת כל מיני דברים קטנים, החל מהרגלי הבוקר שלנו ואיך אנחנו מצחצחים שיניים ועד לשאלות פילוסופיות יותר על טוב ורע, על המצוי והרצוי. לפעמים אני רוצה לשאול אתכם גם כן שאלות, אבל זה נראה לי לא הוגן וחטטני. בפעמים אחרות אני רק רוצה שישאלו אותי שאלות, לא כי חשוב לי שאנשים ירצו לדעת את דעתי, אלא כי בשניה שנשאלים שאלה אז גם אם התשובה עדיין לא קיימת, היא מתחילה להתגבש. אני חושבת שיש משהו מנחם בשאלות האלה, ולפעמים פשוט צריך את הישירות הזאת.
הנה השאלות שאני שואלת את עצמי כל הזמן, לצד התשובות הכי כנות שהצלחתי להביא את עצמי לכתוב. חלק מהשאלות רציניות יותר וחלק פחות, אבל המכנה המשותף הוא שאני לא יכולה להפסיק לשאול אותן למרות שעניתי עליהן אינספור פעמים.
האם אני אהיה אמא טובה?
כנראה שלא. אני אוהבת את אחיינים שלי יותר מאת החיים עצמם, אבל זה עוזר לדעת שבסופו של יום יש להם הורים משלהם ויש לי 'רכב מילוט' במקרה ויהיה לי קשה מדי. אני לא חושבת שאני אשתמש בו אי פעם, אבל לדעתי העובדה שאני כל כך טובה איתם נזקפת לזכות הידיעה הזאת. אני אדם אנוכי ובשניה שאני מרגישה שהנוכחות שלי היא מתוך חובה ולא מתוך בחירה, אני נוטה לעשות אחורה פנה. [ואם אי פעם דיברתם איתי, אני מניחה שכרגע נפל לכם אסימון לגבי הדרך בה אני מתנהלת במערכות היחסים בחיי]
אם היתה לי בחירה בין למחוק את הזיכרון ולהתחיל מחדש, האם הייתי לוקחת אותה?
לא. יש לי מאה ואחת סיבות לרצות לשכוח את העבר שלי, אבל המחשבה שכל מה שעברתי היה לשווא ושום לקח לא נלמד מפחידה אותי. התחלה חדשה לא מבטיחה שום דבר בעצם ועדיף להתמודד עם השד שמכירים מאשר עם אחד זר.
מה אני מחפשת בגבר?
חוץ מהדברים הברורים, אני לא חושבת שאני ממש מחפשת. גברים מפחדים את הג'יזס מתוכי כי אני לא מבינה אותם ואני לא אוהבת לא להבין דברים, זה גורם לי להרגיש חסרת אונים. אני נמנעת סדרתית מיצירת קשרים אמיתיים כי אני לא חושבת שאני אחראית מספיק לדאוג לעצמי.
כמה כפות פורמולה צריך לשים בבקבוק שמלא ב180 מ"ל מים?
3
האם לשלוח הודעה?
כן. [זאת התשובה, אבל לא מה שקורה בפועל]
איך אני מרגישה לגבי המצב הרפואי שלי?
אני מפחדת ואני משתדלת לא לחשוב על זה. כשאני אגיע לגשר הזה, אני כנראה אצית אותו ואז אקפוץ למים כמו פוקפאקינגהונטס. בינתיים ההתמודדות שלי כוללת בדיחות על מוות בטרם עת להכחשה טוטאלית
למה אני לא מסדרת את הארון שלי אף פעם?
מדכא אותי לראות שיש בגדים שלא עולים עליי מאז שפרשתי משגרת ה"תפוח זה תפריט מאוזן" שלי, מעבר לזה אני שומרת את הסדר לימים גשומים [תקופת מבחנים או משהו]
למה אני ממשיכה לכתוב ולקשקש בטוש מחיק על המראה שבחדר שלי?
זאת דרך לעמוד מולה מבלי לשנוא את עצמי [הקטע הזה של תשובות כנות צורם לפתע..]
מה באמת חשוב לי?
אחיינים שלי חשובים לי. השקט שלי חשוב לי. השגרה חשובה לי. היכולת לנסח את עצמי ולדייק עם המילים חשובה לי. הזכרונות שלי חשובים לי. הפחדים שלי חשובים לי. הכאב שלי חשוב לי. הפרטיות שלי חשובה לי. החופש שלי חשוב לי. הנוכחות של אנשים מסוימים בחיי חשובה לי.
מה לא חשוב לי?
חפצים, רצונות של הסביבה שמתנגשים עם שלי, רחמים מהבחוץ, לכלוך, צרכים שאינם בסיסיים, גמבה.
"מה יהיה איתנו?", הוא שואל. מתאים לו להתחיל את השיחה ככה, מהאמצע. הקול שלו מבלבל אותי. אני מחפשת את החולצה הנעדרת שלי ומוצאת אותה מתחת למיטה. "שניה", אני אומרת ומשתטחת על הרצפה הקרה. היד אינה ארוכה מספיק ואני נאלצת לפנות לשיטות לא קונבנציונליות. אני שולחת את הזרוע של שואב האבק והחולצה נלכדת בוואקום רעשני. "תפסתי", אני מצהירה בגאווה. אין לו מושג על מה אני מדברת. הוא קורא בשם שלי בסמכותיות ואני משתתקת וקופאת במקומי. 3 אותיות שאני רגילה לשמוע מאז ומתמיד, אבל כשהן בוקעות מהגרון שלו הן נשמעות לי כמו מילה גסה והנה אני שוב נערה מתבגרת, נאיבית עד כאב ונבוכה מכל שביב של תשומת לב. "את שם?", הוא שואל לאחר כמה שניות. בטלפון פתוחה האפליקציה הרעועה של הסקייפ והקול שלו עובר דרך החדר שלו אל הכבל של האוזניות ועד לאוזניים שלי, אנד ג'סט לייק דאט, מסע בזמן מרגיש לי אפשרי מתמיד.
"יש מצב שהורדת את החולצה למעני?", הוא מתגרה. "אל תחמיא לעצמך", אני מנסה לגייס קור רוח. "זאת חולצה שהורדתי מקודם והתעצלתי לקחת אל סל הכביסה". אני מנסה לנסח את השאלה בראש שלי כך שלא אשמע גסת רוח, אבל השתיקה הממושכת מנגנת על העצבים שלי ואני נכנעת כמעט מיד ושואלת מבלי לגבש את המשפט, "למה התקשרת?". הוא מגחך קלות, אני מופתעת מכמה זמן לוקח לו לענות. ההשתהות שלו נשמעת לי קצת כמו התחמקות מתשובה לשאלה, ואני תוהה אם יש משהו מתחת לפני השטח. הרי אף אחד לא אהב להסתער עם האמת כמוהו, אני זוכרת תקופה בחיי שקינאתי בו על הנכונות לירות חצים ורבליים מהפה בלי רחמים. מי שנפגע היה נזק משני עבורו, והנה הוא משתהה עם התשובה, מגלגל את המחשבה בראש שלו לפני שהוא משחרר אותה אל האוויר. דואג איך זה ישמע עבורי.
"התגעגעתי", הוא אומר פתאום. אני מרגישה איך חיוך עצוב משתלט עליי, טיפשה וחלשה מול מילים שאני יודעת טוב מדי כמה הן ריקות. "אז מה יהיה איתנו?", הוא חוזר על השאלה. "מה יהיה באמת?", אני עונה ומנסה להבין לאן הוא הולך עם זה. "לא יודע. את עדיין שונאת אותי?", הוא שואל. "אף פעם לא שנאתי", אני עונה בקול סדוק ומבינה למה הוא בחר בשיחה ולא בהודעה. איך זה המגרש הביתי שלו ולי אין ברירה אלא לגמגם ולנסות לעמוד בקצב. "אבל את לא מדברת איתי", הוא מתעקש. "אני לא מדברת עם אף אחד, זה לא אישי". אני משתיקה אותו, מוציאה את הרוח מהמפרשים. זה אישי, ברור שזה אישי. הוא מתחיל לשיר את מתי נתנשק בניסיון התגרות נוסף ואומר שהוא שומע אותי מחייכת גם אם אני לא מוכנה להודות בכך, אני מתחילה לכעוס עליו. "לא מתחילים שיחה מהאמצע", אני מנסה לחנך. "ולא שרים שירים של אביתר בנאי ומעמידים פנים שהכל יהיה בסדר אחר כך". הוא מסכים אבל מיד ממשיך לשיר "בואי לא נעשה מזה סיפור גדול, גדול.. קטן מאוד."
השניה בה ניתקתי [ממש אחרי שהוא סיים את המשפט הזה, שיותר משנון, היה מעליב וצורם] היתה השניה החשובה ביותר שהיתה לי מזה זמן מה, כי הבנתי שאני לא נזק משני של אף אחד יותר.
אני חושבת שהפלוס היחיד בזה שהדיכאון סוף סוף ביצע השתלטות עויינת והשבית אותי לחלוטין זה שאני סוף סוף זוכה לישון קצת. סליחה על ההתעלמות הבוטה שלי משיחות, הודעות ומיילים, זה גדול עליי כרגע. אני חושבת שגם אם הייתם מגיעים עד לחדר שלי, זה לא היה מצליח להוציא אותי מהאדישות. אני מודה לכם על הכוונות הטובות, אבל אתם תסלחו לי אם אני אמשיך להתעקש לעצום את העיניים ואסרב לנחות אל המציאות בינתיים. ליל מנוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
